Boards of Canada – Inferno: הפנינה שחיכינו לה 13 שנה

מייק סנדיסון ומרקוס איאון חוזרים אל העולם שהם המציאו, ומוכיחים שגם אחרי כמעט שלושה עשורים הם עדיין יודעים לעשות מוזיקה אלקטרונית שאי אפשר לטעות בה, לחקות אותה או להישאר אדישים אליה

מאת אבירן שפר, צילום: Peter Iain Campbell

יש אלבומים שמגיעים אלינו עם ציפיות. יש אלבומים שמגיעים עם הייפ. ויש אלבומים שמגיעים אחרי 13 שנים של כמעט דממה, כשהשם שמופיע על העטיפה כבר הפך מזמן למיתולוגיה בפני עצמו.
Inferno של Boards of Canada הוא מהסוג השלישי.
ובמקרה הזה, לפחות מבחינתי, המיתולוגיה לא ניפחה את הציפיות מעבר למה שהמוזיקה מסוגלת לספק. להפך. כבר אחרי ההאזנות הראשונות לאלבום הזה הייתה תחושה כמעט לא הגיונית: איך יכול להיות שהדבר הזה נשמע כל כך מוכר, כל כך Boards of Canada, ובכל זאת כל כך חי ורלוונטי?

13 שנים עברו מאז Tomorrow’s Harvest. מאז, מייק סנדיסון ומרקוס איאון, שני האחים הסקוטים שמאחורי אחד ההרכבים החשובים בתולדות המוזיקה האלקטרונית, כמעט ונעלמו. כמה רמיקסים, חומרים ארכיוניים, ה-DJ mix המסתורי Societas X Tape עבור NTS ב-2019, ועוד כמה סימנים קטנים לחיים. לא קמפיין מתמשך, לא הופעות, לא ראיונות תכופים, ובוודאי שלא ניסיון להישאר בתודעה בכל מחיר.
ואז, ב- 2026, הם חזרו. לא בצורה רגילה כמובן.

הקאמבק הכי Boards of Canada שאפשר לדמיין

אם יש משהו שלמדנו מ-Boards of Canada במשך השנים, הוא שההרכב הזה לא באמת יודע לעשות דברים בדרך המקובלת. ההכרזה על Inferno לא הגיעה עם הודעה מסודרת לעיתונות, תמונת יחסי ציבור ושני סינגלים שמחכים לפלייליסטים.
במקום זה הגיעו קלטות VHS מסתוריות, דימויים משובשים, פוסטרים שהופיעו בערים שונות בעולם, רמזים, קטעי וידאו, ורק בהמשך התברר שמדובר במסע לקראת אלבום חדש. אפילו Tape 05 (השם שונה בהמשך ל- Deep Time), הקטע שהופיע במהלך הקמפיין, היה חלק מהחידה ולא פשוט סינגל רגיל שנשלף מתוך האלבום.
זה היה מהלך שיכול היה להיראות מגוחך אם הוא היה מגיע מכל אמן אחר. אצל Boards of Canada הוא הרגיש סביר.

הם הרי בנו את הקריירה שלהם על זיכרונות שלא ברור אם באמת היו לנו, על קולות שנשמעים כאילו הגיעו מקלטת חינוכית ישנה, על שידורי טלוויזיה מהעבר, על סרטי מדע בדיוני נשכחים ועל תחושה תמידית שמישהו משדר אלינו ממקום אחר ומזמן אחר. גם הפעם הם לא רק הוציאו אלבום. הם יצרו סביבו עולם.
Inferno יצא ב-29 במאי 2026 דרך Warp Records, כולל 18 קטעים ובאורך כולל של כ-70 דקות. הוא האלבום המלא הראשון של ההרכב מאז Tomorrow’s Harvest מ-2013 והוא בהחלט נשמע כמו אלבום שהיה שווה לכסוס ציפורניים לקראת יציאתו הכה מיוחלת.

שני אחים, אולפן אחד, עולם שלם

הסיפור של Boards of Canada מתחיל הרבה לפני 1998, השנה שבה Music Has the Right to Children הפך אותם מאנשי סוד של סצנת האלקטרוניקה הבריטית לאחד ההרכבים המדוברים והמשפיעים בז’אנר.
מייק סנדיסון ומרקוס איאון התחילו להתנסות במוזיקה כבר בילדות. שניהם גדלו עם טלוויזיה, סרטי מדע בדיוני, סרטים דוקומנטריים, משחקי מחשב, סינתיסייזרים, קלטות ומכונות הקלטה. הם הושפעו בין היתר מהצליל של סרטים ותכניות טלוויזיה משנות השישים והשבעים, מ- The Human League ו- Devo, ממוזיקה אלקטרונית מוקדמת ומהאסתטיקה המוזרה של סרטי חינוך ומדע ישנים.

השם Boards of Canada עצמו הוא מחווה ל-National Film Board of Canada, גוף הקולנוע הקנדי שהיה אחראי לאינספור סרטים דוקומנטריים וחינוכיים, והאסתטיקה שלהם נולדה במידה רבה מתוך העולם הזה.
כבר בשנות השמונים הם בנו לעצמם אולפן והחלו לעבוד עם טייפים, סינתיסייזרים, סמפלרים וציוד זול ומשומש.
הם הקליטו חומרים ביתיים, בנו קטעים מקולות שמצאו בטלוויזיה וברדיו, יצרו סרטי Super 8 ועבדו על מוזיקה שנשמעה כאילו היא מגיעה מזיכרון מעוות של ילדות שאף אחד מאיתנו לא בטוח אם באמת חווה.

ב-1995 יצא Twoism בלייבל העצמאי Music70. שנתיים אחר כך הגיע Aquarius דרך Skam, ואז הגיעה Warp.
ומכאן הסיפור השתנה.

Warp, הלייבל שבו העתיד קיבל קטלוג

קשה לדבר על Boards of Canada בלי לדבר על Warp Records.
Warp נוסד בשפילד ב-1989, בדיוק ברגע שבו המוזיקה האלקטרונית הבריטית החלה לעבור שינוי עמוק. הלייבל היה מעורב בתחילת הדרך ב-Bleep (חנות שהתמחתה בלייבלים עצמאיים) ובטכנו הבריטי, ובהמשך הפך לבית של כמה מהשמות החשובים ביותר באלקטרוניקה: Aphex Twin, Autechre, Squarepusher וכמובן Boards of Canada.

המהלך החשוב של Warp היה להבין שמוזיקה אלקטרונית לא חייבת להישאר רק מוזיקת מועדונים. Artificial Intelligence מ-1992, אוסף שהציג מוזיקה אלקטרונית שנועדה גם להאזנה ביתית, עזר לעצב את מה שנקרא מאוחר יותר IDM. הוא הפך את האלבום האלקטרוני לאובייקט בפני עצמו, יצירה שאפשר לשבת איתה בחדר, להקשיב לה שוב ושוב ולגלות בה שכבות חדשות.
Boards of Canada היו אולי הביטוי המושלם ביותר של הרעיון הזה.
הם לקחו את האפשרויות של מוזיקה אלקטרונית מורכבת, אבל סירבו לוותר על מלודיה. הם השתמשו בטכנולוגיה, אבל גרמו לה להישמע אנושית. הם עבדו עם סמפלים, אבל גרמו להם להרגיש כמו זיכרונות. הם יצרו ביטים, אבל לא התעניינו רק בריקוד.
והכי חשוב: הם ידעו לכתוב שירים.

Music Has the Right to Children שינה את חוקי המשחק

כש- Music Has the Right to Children יצא ב-1998, היה ברור שמדובר במשהו אחר.
Boards of Canada לקחו חלק מהרעיונות של Aphex Twin, Autechre והגל האלקטרוני של Warp, אבל עשו איתם משהו כמעט הפוך. במקום להציג את הטכנולוגיה כמכונה קרה, הם הסתירו אותה בתוך מוזיקה חמה, מלודית ומלאת פגמים מכוונים.
הביטים שלהם נשענו לא מעט על היפ הופ. הסינתיסייזרים נשמעו כאילו עברו דרך קלטת ישנה. הקולות הגיעו ממקומות לא ברורים. מלודיות פשוטות לכאורה נשארו בראש הרבה אחרי שהקטע נגמר.

Pitchfork כלל את Music Has the Right to Children ברשימת 50 אלבומי ה-IDM החשובים בכל הזמנים ותיאר את הדרך שבה ההרכב הצליח לקחת תכנות מורכב וטקסטורות אלקטרוניות ולהפוך אותם למשהו שמתפקד כמעט כמו אלבום פופ.
וזה אולי הסוד הגדול שלהם. Boards of Canada תמיד היו הרבה פחות “מוזיקה למוזיקאים” ממה שאפשר היה לחשוב.
הם פשוט ידעו לעשות מוזיקה עמוקה שאפשר גם להתאהב בה.

* מה עושה תום רולנדס מהכמיכל ברד’רס כשמשעמם לו

ואז הגיע Inferno

Inferno הוא אלבום של Boards of Canada, אבל הוא לא אלבום שמנסה להחזיר את 1998.
וזה בדיוק מה שעושה אותו מעניין.
הצליל מוכר. החום האנלוגי מוכר. הביטים המעט שבורים מוכרים. הסינתיסייזרים, הדגימות, הקולות המעובדים, התחושה הקולנועית, האסתטיקה של הקלטת הישנה והאופן שבו שיר אחד זולג אל תוך הבא אחריו, כולם שם.
אבל משהו השתנה.
אם האלבומים המוקדמים שלהם הרגישו כמו זיכרון של עולם שהיה אולי טוב יותר, Inferno נשמע כמו זיכרון של עולם שכבר התחיל להתפרק.

הכותרת עצמה אינה מקרית. השפה של האלבום מלאה ברמיזות דתיות, מיסטיות, מדעיות וקוסמיות. שמות כמו Prophecy at 1420 MHz, Hydrogen Helium Lithium Leviathan, Age of Capricorn, Naraka, Memory Death, Blood in the Labyrinth ו-All Reason Departs יוצרים יחד תחושה של מסע דרך מערכת אמונות, מדע, אפוקליפסה והלא נודע.
Pitchfork מצא באלבום כמה מהמוזיקות הכובשות ביותר של ההרכב לאורך הקריירה, תוך הדגשה של השילוב בין הדימויים האוקולטיים, הסמפלים המסתוריים והמבנה של האלבום כחוויה רציפה.

Resident Advisor הגדיר אותו כיצירה האפלה והישירה ביותר שההרכב הוציא עד היום. Beats Per Minute הלך אפילו רחוק יותר והציג את האנרגיה של Inferno כסיבה לראות בו מועמד לפסגת הדיסקוגרפיה של ההרכב. זה משמעותי בעיקר כי Inferno לא מנסה לשחזר את Boards of Canada של 1998, הוא מביא ללידתו מחדש של ההרכב המופלא הזה.
קבלו את Boards of Canada גרסת 2026.

ובכל זאת, הוא נשמע כאילו הוקלט בניינטיז

כאן נמצא בעיניי הקסם הגדול של האלבום.
יש בו משהו שמחזיר אותנו לתקופה שבה המוזיקה האלקטרונית עדיין הרגישה כמו אזור פתוח לחלוטין. תקופה שבה לא היה ברור מה אפשר לעשות עם סמפלר, כמה רחוק אפשר לקחת סינתיסייזר, איך אפשר להפוך קלטת ישנה לכלי נגינה ומה יקרה אם נחבר בין מוזיקת מועדונים, קולנוע, טלוויזיה, היפ הופ ואמביינט.
Inferno נולד ב-2026, אבל הוא מבין היטב את הרוח הזאת. הוא לא מנסה להישמע רטרו. הוא פשוט נשען לגמרי על שפה שההרכב עצמו עזר להמציא.

וזו הסיבה שהאלבום מצליח להרגיש כמו הקלטה שהתגלתה במקרה בארכיון של Warp משנת 1997, ואז עברה טיפול סאונד מודרני. יש בו את האבק, אבל גם את הרזולוציה. את החום, אבל גם את העומק. את הפגמים, אבל לא את העייפות.
זו מוזיקה שמכירה את העבר שלה בלי להיות שבויה בו.

השפעות מכל הכיוונים

הדבר המעניין ב-Boards of Canada הוא שהם מעולם לא הגיעו משום מקום.
מאחוריהם אפשר לשמוע את המורשת של המוזיקה האלקטרונית של שנות השבעים, את הסינתיסייזרים של קראפטוורק והאלקטרוניקה הגרמנית, את עבודותיהם של Brian Eno ואחרים, את המוזיקה של BBC Radiophonic Workshop, את הפסיכדליה, הקולנוע, הטלוויזיה, מוזיקת הניו ווייב וגם לא מעט היפ הופ.

גם כשהם נשמעים הכי Boards of Canada, המוזיקה שלהם תמיד נולדה ממפגש של מקורות שונים. זה היה נכון כבר בתחילת הדרך, וזה בולט במיוחד באלבום הקודם, Tomorrow’s Harvest מ-2013, שבו הצמד פנה אל העולם הקולנועי והושפע מפסקולים אפלים של שנות ה-70 וה-80, בין היתר של John Carpenter, Fabio Frizzi, Riz Ortolani ו-Wendy Carlos. אבל ב-Inferno הם לא חוזרים פשוט לאותה נקודה. הם לוקחים את השפה הקולנועית, את הסינתיסייזרים האנלוגיים, את קולות הרקע ואת האובססיה שלהם לדימויים מן העבר, ומחברים אותם להפקה רחבה ומדויקת יותר. התוצאה היא אלבום שמרגיש כמו המשך טבעי של העולם שהם בנו לאורך השנים, אבל כזה שנעשה מתוך נקודת המבט של 2026.

אבל מה שהופך את הסיפור למעניין הוא שכיום ההשפעה עובדת גם בכיוון ההפוך.
אחרי כמעט שלושה עשורים, קשה להפריד בין Boards of Canada לבין שפה שלמה שהתפתחה סביבם.
Kid A ו-Amnesiac של Radiohead נשאו חלק מהאווירה והמקצבים הקפואים שהפכו מזוהים עם Boards of Canada. בעולם ההיפ הופ, יוצרים כמו cLOUDDEAD ו- Anti-Pop Consortium אימצו חלק מהטקסטורות המלוכלכות והדהויות שלהם. Röyksopp ו-Bola הם דוגמאות נוספות להרכבים שהושפעו מהעולם שהשניים עזרו לבנות.

בהמשך ההשפעה התפזרה עוד יותר, אל אמביינט, מוזיקה ניסיונית, היפ הופ, סאונדטראקים, מוזיקת וידאו ומשחקים.
הם גם היו חלק חשוב מהולדתה של אסתטיקה שלמה שנקשרה בהמשך למונחים כמו hauntology ו-hypnagogic pop, מוזיקה שעוסקת בזיכרון של העתיד, בצלילים שנשארו מאחור ובתחושה המוזרה של להיזכר בדבר שאולי מעולם לא קרה.

ואז הם פשוט נעלמו

אחד הדברים שהופכים את Boards of Canada לכל כך שונים מהאופן שבו אנחנו צורכים אמנים ב-2026 הוא שהם מעולם לא היו מכונת תוכן. הם לא צריכים להעלות פוסט בכל שבוע או לספר לנו מה הם אכלו באולפן, גם לא להוציא סינגל בכל שלושה חודשים כדי להזכיר שהם קיימים.
ממעטים להתראיין, לא מרבים להופיע, ולא קיימו הופעה חיה מאז 2001. לפי הביוגרפיות והמקורות המתעדים את פעילותם. גם בשנים שלאחר מכן הם הסתפקו בעיקר בשחרורים נדירים, רמיקסים וחומרים מיוחדים.
הקאמבק של Inferno לא שינה את האופי הזה.

גם עכשיו אין תחושה שהם הפכו פתאום להרכב שרוצה לצאת לסיבוב הופעות עולמי. היו אירועי האזנה מיוחדים לקראת האלבום, כולל Inferno Sessions בערים כמו טוקיו, ברלין, ברצלונה, לונדון, גלזגו, ניו יורק ולוס אנג’לס, אבל אלה היו אירועי השמעה ולא חזרה לשגרת הופעות רגילה. זה כנראה בדיוק המקום שבו Boards of Canada רוצים להיות. קצת מחוץ לתמונה. קצת מחוץ לזמן.

תקליט שדורש תקליט

זה אולי המקום שבו Inferno הופך למעניין במיוחד עבור מי שאוהב מוזיקה על גבי ויניל.
Boards of Canada תמיד היו הרכב של אלבומים. לא אוסף קטעים. המוזיקה שלהם בנויה מסדר, מעבר, מרווח, רעש קטן שמגיע בזמן הנכון, סמפל שנכנס לכמה שניות ונעלם, מלודיה שחוזרת אחרי שכבר שכחנו ממנה.
Inferno ממשיך את המסורת הזאת.
18 הקטעים שלו בנויים כחוויה שלמה, ובגרסה המורחבת אפילו קיימת גרסה רציפה של האלבום כולו. Pitchfork ציין במפורש את המבנה הארוך והמדורג של האלבום, שמחליף בין קטעים קצביים לבין קטעים ערפיליים ואטמוספריים.
זו בדיוק מוזיקה שמרוויחה מהמעבר בין צד אחד של תקליט לצד שני. מניחים את המחט, לא עושים Shuffle, לא מדלגים.
נותנים ל-Inferno להיכנס.

Boards of Canada עדיין יודעים להיות מסתוריים

יש משהו כמעט מצחיק בכך שאחרי כל כך הרבה שנים, עדיין קשה לדעת מה בדיוק קורה בתוך הראש של שני האחים האלה. הם מעולם לא הסבירו את המוזיקה שלהם עד הסוף ומעולם לא סיפקו לנו מדריך רשמי.
במקום זה הם השאירו רמזים, מספרים, קולות, סרטים, תדרים, דימויים ושמות ומכיוון שהמוזיקה שלהם תמיד עסקה בזיכרון, מדע, זמן, ילדות, דת, טכנולוגיה ופחד, היא מאפשרת למאזין להשלים את החסר בעצמו.

גם Inferno עובד כך. אפשר לשמוע בו אלבום על דת, אפוקליפסה או אלבום על האנושות שמנסה להבין את עצמה מול
טכנולוגיה ומדע.
אפשר גם פשוט לשמוע אלבום אלקטרוני מעולה ואני מתפתה ממש להשתמש במילה “מושלם”.
לא כל דבר צריך פתרון.

אולי זו הגדולה האמיתית שלהם

בעולם שבו כמעט כל מוזיקה אלקטרונית יכולה להישמע טכנית יותר, נקייה יותר, מהירה יותר ומורכבת יותר, Boards of Canada עדיין מבינים משהו בסיסי: מוזיקה טובה לא צריכה להוכיח כמה היא מתוחכמת.
היא צריכה לגרום לך להרגיש משהו וזה בדיוק מה שההרכב הזה עושה כבר כמעט שלושים שנה.
הם לקחו מכונות והפכו אותן לזיכרונות, סמפלים לרוחות רפאים.
הביטים הפכו בשירותם לסיפורים. את הפגמים של הטכנולוגיה הם רתמו לטובתם והפכו לחלק מהיופי.

ב-Inferno יש משהו שלא היה יכול להיווצר ב-1998. העולם השתנה. הטכנולוגיה השתנתה. המוזיקה השתנתה. ההרכב עצמו השתנה. וגם אנחנו השתנינו.
לכן הוא יכול להישמע כאילו הגיע מהניינטיז, אבל להרגיש שייך לחלוטין ל-2026.
וזו תוצאה הרבה יותר מעניינת מסתם אלבום רטרו.

אז כן, הגיע הזמן לחגוג את התקליט הזה

אפשר להתווכח על Inferno, לחשוב שהוא ארוך מדי. אפשר לטעון שהביטים שלו איטיים מדי.
אפשר להשוות אותו ל-Music Has the Right to Children, ל-Geogaddi או ל-Tomorrow’s Harvest ולשאול אם הוא באמת עומד באותה פסגה.
אבל יש דבר אחד שקשה להתווכח איתו. Boards of Canada חזרו אחרי 13 שנים עם אלבום חדש, ובמקום לנסות לשחזר את עצמם הם פשוט נכנסו שוב לעולם שהם עצמם המציאו.

בעיניי, כבר כמה שנים טובות לא קיבלנו פנינה אלקטרונית כזאת. אלבום חכם, עמוק, מוזר, יפה, אפל, מלודי ומלא בפרטים קטנים. אלבום שנשמע כאילו מישהו מצא קלטת אבודה של Boards of Canada משיא תקופת ה-IDM, הכניס אותה לאולפן ב-2026, ניקתה אותה, פתח אותה לרוחב ולגובה, ואז החזיר אותה אלינו בדיוק כפי שהיינו רוצים לקבל אותה.

יש אלבומים שעוברים על יד האוזן, יש כאלה שחוזרים אליהם ויש את יחידי הסגולה שמרגישים כמו גילוי.
Inferno הוא, מבחינתי, מהסוג השלישי באופן מובהק.

העובדה שהגיעו השבוע למדפי האוזן השלישית רק עותקים בודדים הופכת את הרגע הזה למיוחד אפילו יותר.
לפחות בינתיים.
כי אם יש צדק בעולם, העותקים האלה לא יישארו כאן הרבה זמן.

---

• Boards of Canada – Inferno: הפנינה שחיכינו לה 13 שנה
• Tyler, The Creator חוזר לרחבת הריקודים: סקירת Don’t Tap The Glass
• Ariana Grande – petal: מתחת לפרחים יש קוצים
• Foreign Tongues: הרולינג סטונס מוכיחים שעדיין יש להם מה לומר
• 60 שנה ל- Revolver: האלבום שהפך את הביטלס מלהקת הפופ הגדולה בעולם לחלוצי האולפן