מדונה עדיין כאן, ועדיין על רחבת הריקודים

בגיל 68, עם אלבום חדש על המדפים ושבעה פרסי VMA, מדונה ממשיכה לעשות את מה שהיא עושה כבר יותר מארבעה עשורים: להפוך את הפופ למשהו קצת פחות צפוי

מאת אבירן שפר, צילום: Rafael Pavarotti

יש אמנים שהופכים עם השנים למורשת. מדונה מעולם לא ממש הסכימה להיכנס לקטגוריה הזאת.

השבוע, בגיל 68, היא חזרה לבמת טקס ה- MTV Video Music Awards, ואחרי 23 שנים מאז הופעתה הקודמת שם, זכתה בשבעה פרסים, בהם Artist of the Year ו־Best Dance.
מעבר למספרים, יש כאן משהו שמסכם היטב את הסיפור של מדונה: היא עדיין לא מסתפקת במבט לאחור. היא עדיין רוצה להיות חלק מהשיחה, מהרחבה ומהרגע הנוכחי.

וזה נכון במיוחד עכשיו, עם Confessions II, אלבום האולפן החדש שלה, שכבר נמצא על המדפים בשתי גרסאות ויניל. האלבום חוזר במידה רבה לטריטוריה שבה מדונה תמיד הייתה במיטבה: החיבור שבין פופ, מוזיקת מועדונים ואלקטרוניקה. זהו המשך טבעי, לפחות ברוחו, ל- Confessions on a Dance Floor, האלבום מ־2005 שהפך את רחבת הריקודים למרחב שבו מדונה יכולה לדבר גם על אהבה, הזדקנות, זיכרון וזהות.

וזה אולי החיבור המעניין ביותר לאלבום החדש. מדונה תמיד ידעה שהמועדון הוא הרבה יותר ממקום לרקוד בו.
לאורך הקריירה שלה היא לקחה משם צלילים, מפיקים, אסתטיקה ורעיונות והביאה אותם אל מרכז תרבות הפופ. היא עשתה את זה עם דיסקו, עם האוס, עם אלקטרוניקה ועם מוזיקת דאנס, ובכל פעם הצליחה להפוך משהו שהיה שייך בתחילה לקהילות מסוימות לחלק מהשפה של המיינסטרים.

עכשיו, כשהאלבום החדש מגיע גם במהדורות ויניל, החיבור הזה מקבל משמעות נוספת. מדונה היא אמנית שהקריירה שלה התפתחה במקביל לכמה מהשינויים הגדולים בתרבות המוזיקה, מתקליטי הויניל והקלטות ועד CD, הורדות, סטרימינג וחזרה מחודשת לאובייקט הפיזי. העובדה שאלבום חדש שלה מגיע כיום למדפים על גבי תקליט היא כמעט סגירת מעגל, אבל גם תזכורת לכך שהוויניל כבר מזמן אינו רק עניין של נוסטלגיה.

והדבר המעניין ביותר הוא שמדונה עצמה לא הפכה לנוסטלגיה.
בגיל 68 היא ממשיכה ליצור, להופיע ולהתעקש על מקומה בתוך מוזיקת הפופ העכשווית. אפשר להתווכח על כל אלבום, על כל שינוי כיוון ועל כל בחירה אמנותית, אבל קשה להתעלם מהעובדה שהיא עדיין פועלת מתוך אותה אנרגיה שהפכה אותה למדונה מלכתחילה: סקרנות, חוסר מנוחה ורצון מתמיד לבדוק איפה הגבול הבא.

ארבעים ומשהו שנים אחרי שהגיעה אל מרכז הבמה, היא עדיין לא מוכנה לרדת ממנה. ובעולם הפופ, שבו הקריירות מתקצרות והקצב רק הולך וגובר, זו אולי ההצהרה המעניינת ביותר שלה.

• VMA 2026: למי אכפת? מסתבר שלכולנו
• מדונה עדיין כאן, ועדיין על רחבת הריקודים
• הילה רוח מגיעה גם לויניל עם “שחור זוהר”
• ג’ון קולטריין: מאה שנים להולדתו של האיש ששינה את המוזיקה
• אוליביה דין: להתאהב באמנות האהבה