ג’ון קולטריין: מאה שנים להולדתו של האיש ששינה את המוזיקה

מהג’אז אל מעבר לו: מאה שנה להולדתו של סקסופוניסט שהפך את החיפוש הרוחני, החופש האמנותי והחדשנות המוזיקלית לשפה אוניברסלית

ב- 23 בספטמבר 1926 נולד ג’ון קולטריין, אחד המוזיקאים המשפיעים ביותר בתולדות המאה ה־20. מאה שנים לאחר לידתו, המוזיקה שלו ממשיכה להדהד לא רק בעולם הג’אז, אלא גם ברוק, במוזיקה האלקטרונית, במוזיקה האוונגרדית, בקולנוע ובתרבות ההאזנה המודרנית. קולטריין לא היה רק סקסופוניסט וירטואוז או דמות מרכזית בתולדות הג’אז. הוא היה אמן שהרחיב את גבולות השפה המוזיקלית, ושאל באמצעות הצליל שאלות על חופש, אמונה, זהות, זמן והאפשרויות הגלומות באלתור.

המהפכה שהתחילה בצלילים

קולטריין צמח מתוך מסורת הביבופ וההארד בופ, אבל מעולם לא הסתפק בגבולות שהוצבו בפניו. בשנות החמישים הוא שיתף פעולה עם מיילס דייוויס ותלוניוס מונק, שניים מהמוזיקאים שעיצבו את הג’אז המודרני, ופיתח סגנון נגינה מזוהה, אינטנסיבי ורב־שכבתי. עבודתו על האלבום Kind of Blue של דייוויס, שיצא ב־1959, הייתה חלק מאחת מנקודות המפנה החשובות בתולדות הג’אז. בהמשך, באלבומים כמו Giant Steps, הוא דחף את השפה ההרמונית אל גבולות חדשים, והפך את האלתור למעבדה של ממש לחקר האפשרויות של המוזיקה.

היצירה של קולטריין לא נבעה רק מרצון להפגין יכולת טכנית. היא הייתה תהליך מתמשך של חיפוש. הוא התעניין במוזיקה מתרבויות שונות, ברוחניות ובמסורות דתיות, והרחיב את נקודת המבט שלו אל מעבר למערכת המוזיקלית המערבית. ב־My Favorite Things, למשל, לקח שיר מוכר והפך אותו ליצירה שמבוססת על תחושת מרחב, חזרתיות ותנועה מודאלית, תוך שימוש בהשפעות מוזיקליות שאינן נשענות רק על ההרמוניה המסורתית של הג’אז.

לא רק ג’אז: השפעה שחצתה ז’אנרים

החשיבות של קולטריין ניכרת במיוחד כשמפסיקים להסתכל עליו רק דרך ההיסטוריה של הג’אז. הוא השפיע על מוזיקאים שחיפשו דרכים חדשות להתייחס לצליל, לאלתור, לקצב ולמבנה. המוזיקה שלו הגיעה אל עולם הרוק, המוזיקה האוונגרדית, המוזיקה הקלאסית העכשווית וההיפ הופ, והשפעתו ניכרת גם ביצירות של מוזיקאים שהגיעו מרקע שונה לחלוטין.

עבור מוזיקאי רוק, קולטריין יכול היה להיות דוגמה לאופן שבו סולו הופך למסע ולא רק לקטע וירטואוזי. עבור מלחינים ואמנים אלקטרוניים, הוא הציע מודל של חיפוש מתמיד, של פירוק והרכבה מחדש ושל התייחסות לאלתור כאל עיקרון יצירתי. המוזיקה שלו הוכיחה שהיצירה אינה חייבת להישאר בתוך נוסחה מוכרת, ושגם הקלטה שנוצרה מתוך מסורת מסוימת יכולה להמשיך ולפתוח דלתות אל עולמות אחרים.

ההשפעה הזאת אינה מסתכמת בהשראה סגנונית. קולטריין שינה גם את הציפיות ממוזיקאי ומיצירה מוזיקלית. הוא הראה שאפשר להפוך את האלבום למרחב של חקירה רעיונית ורוחנית, שבו כל יצירה היא שלב נוסף במסע. A Love Supreme, שיצא ב־1965, הוא אחת הדוגמאות המרכזיות לכך: יצירה בעלת ממד דתי ואישי עמוק, שהפכה לאבן דרך לא רק בג’אז אלא בתפיסה הרחבה יותר של מוזיקה כאמצעי לביטוי פנימי.

שישים שנה כמעט אחרי מותו, החיפוש עדיין נמשך

ג’ון קולטריין מת ב־17 ביולי 1967, בגיל 40 בלבד. בשנת 2026 מציינים מאה שנים להולדתו, וכמעט שישה עשורים לאחר מותו, היצירה שלו ממשיכה להיות מוקד להאזנה, למחקר, לביצועים חדשים ולגילויים מוזיקליים. חשוב לדייק: יום השנה ה־60 למותו יחול בשנת 2027, בעוד שהשנה מציינת את יום הולדתו המאה.

העניין המתמשך בקולטריין נובע גם מכך שהקטלוג שלו עדיין אינו נתפס כיצירה סגורה. הקלטות חדשות וישנות ממשיכות להיחשף, ויוצרים בני דורות שונים חוזרים אל המוזיקה שלו כדי למצוא בה רעיונות, מבנים ואפשרויות חדשות. חגיגות המאה בשנת 2026 כוללות הוצאות מחודשות, פרויקטים של הקלטות שלא פורסמו בעבר ומופעי מחווה ברחבי העולם, עדות לכך שהמורשת שלו ממשיכה להתפתח גם ללא נוכחותו הפיזית.

המוזיקה שמעבר למוזיקה

אולי זו הסיבה שקולטריין נותר דמות כה משמעותית גם עבור מי שאינם מאזינים קבועים לג’אז. הוא לא ביקש רק לנגן טוב יותר, אלא להבין לאן המוזיקה יכולה להגיע. הוא לא הסתפק בפתרונות שהכיר, והקדיש את שנותיו האחרונות לחיפוש אחר צלילים, מבנים ושפות חדשות, גם כאשר אלה דרשו מהקהל להסתגל ולהאזין אחרת.

מאה שנים לאחר לידתו, קולטריין ממשיך להזכיר לנו שמוזיקה גדולה אינה בהכרח מוזיקה שמציעה תשובות. לפעמים היא מוזיקה שמרחיבה את השאלות. מה אפשר לעשות עם צליל? כמה רחוק אפשר לקחת אלתור? האם יצירה יכולה להיות בו־זמנית אישית, רוחנית ואוניברסלית? קולטריין הקדיש את חייו לשאלות האלה, והתשובות שלו ממשיכות להישמע בכל פעם שמישהו מניח מחט על תקליט, מפעיל הקלטה או מרים כלי נגינה ומנסה למצוא קול משלו.

ג’ון קולטריין, שנולד לפני מאה שנה, נותר לא רק פרק מרכזי בהיסטוריה של הג’אז, אלא אחד הקולות שהרחיבו את גבולות המוזיקה המודרנית כולה.

• VMA 2026: למי אכפת? מסתבר שלכולנו
• מדונה עדיין כאן, ועדיין על רחבת הריקודים
• הילה רוח מגיעה גם לויניל עם “שחור זוהר”
• ג’ון קולטריין: מאה שנים להולדתו של האיש ששינה את המוזיקה
• אוליביה דין: להתאהב באמנות האהבה