Tyler, The Creator חוזר לרחבת הריקודים: סקירת Don’t Tap The Glass

אלבום תשיעי שמוותר על חשבון הנפש של Chromakopia לטובת בס, פאנק, האוס והרבה מאוד תנועה

מאת אבירן שפר, צילום: Luis “Panch” Perez

יש משהו כמעט משעשע בעובדה שדווקא Tyler, The Creator, אמן שבנה חלק גדול מהקריירה שלו על הצורך להסביר את עצמו, להמציא דמויות, לבנות עולמות ולארוז כל אלבום בתוך קונספט, בחר לקרוא לאלבום החדש שלו Don’t Tap The Glass. כאילו הוא אומר לנו: אל תנתחו. אל תעמדו מבחוץ ותסתכלו. תיכנסו פנימה, תגבירו את הווליום ותתחילו לזוז.
וזה בדיוק מה שהאלבום הזה מבקש.

Don’t Tap The Glass, אלבומו התשיעי של Tyler, The Creator, שנחת על מדפי החנות השבוע, יצא ביולי 2025, פחות משנה אחרי Chromakopia. הוא קצר, קצת פחות מחצי שעה, כולל עשרה קטעים, ונשען הרבה יותר על מוזיקה אלקטרונית, האוס, פאנק, R&B ודאנס מאשר על התבנית הקלאסית של אלבום ראפ. Tyler הפיק לבדו את כל עשרת הקטעים, כשהאורחים המרכזיים הם Pharrell Williams, שמופיע גם תחת הכינוי Sk8brd, וכן Yebba ו-Madison McFerrin.

והבחירה הזאת אינה מקרית. אם Chromakopia היה אלבום של התבוננות פנימה, Don’t Tap The Glass הוא אלבום של יציאה החוצה.

מ- Odd Future לילד הרע של ההיפ הופ

כדי להבין עד כמה האלבום החדש מעניין, צריך לזכור מאיפה Tyler הגיע. כשהופיע בסוף שנות האלפיים כחלק מהקולקטיב Odd Future, Tyler Okonma היה כמעט ההפך הגמור מהדמות האלגנטית והמתוחכמת שהוא הפך להיות בהמשך. הוא היה ראפר צעיר, פרובוקטיבי, כאוטי ולעיתים מכוון באופן ברור לעורר אי נוחות. Bastard ו-Goblin הציגו אמן שמוכן לקחת את ההיפ הופ למקומות קיצוניים, בעוד שהקליפ של “Yonkers” הפך אותו בתוך זמן קצר לאחת הדמויות המזוהות ביותר עם הגל החדש של הראפ האמריקאי.
אבל Tyler לא נשאר שם.

במהלך העשור שלאחר מכן הוא הפך בהדרגה ממפיק וראפר מחתרתי לאמן רב תחומי. Flower Boy מ-2017 חשף צד מלודי, פגיע ומורכב בהרבה. IGOR מ-2019 כבר היה יצירה כמעט פופית, עמוסת סינתיסייזרים, קולות מעוותים, גרוב וכתיבה רומנטית. האלבום זכה בגראמי לאלבום הראפ הטוב ביותר, אף ש-Tyler עצמו כבר היה בשלב שבו ההגדרה “ראפר” התקשתה להכיל את כל מה שהוא עושה.

Call Me If You Get Lost מ-2021 החזיר אותו בחלקו להיפ הופ המסורתי יותר, עם DJ Drama, ביטים שמבוססים על מסורת ה-mixtape וראפ הרבה יותר ישיר. אחריו הגיע Chromakopia ב-2024, אלבום שאפתני, אפל ובוגר יותר, שבו Tyler עסק במשפחה, אבהות, הזדקנות, הצלחה והמחיר של החיים כאמן ואז הגיע Don’t Tap The Glass.

לא עוד אלבום של Tyler. מסיבה של Tyler.

הדבר הראשון שבולט באלבום הוא עד כמה הוא פיזי.
במקום לבנות שירים סביב רעיון או סיפור, Tyler בונה אותם סביב תנועה. הבס מקבל תפקיד מרכזי, התופים נועדו להניע ולא רק ללוות, והסינתיסייזרים והסמפלים נותנים לאלבום תחושה של מסיבת מועדון שנערכה בתוך הראש של אחד המפיקים היצירתיים ביותר בהיפ הופ.

כבר ב-“Big Poe”, הפתיחה עם Sk8brd, ברור שהכיוון השתנה. זה לא Tyler שמבקש מאיתנו לשבת ולהקשיב לטקסט. זה Tyler שמבקש מאיתנו להרים את הראש מהטלפון.
אחריו מגיע “Sugar on My Tongue”, אחד הקטעים המרכזיים באלבום, עם גרוב שמחבר בין פאנק, דיסקו, R&B והאוס. השיר מדגים היטב את השינוי: Tyler עדיין ראפר, אבל הראפ הוא רק אחד מהכלים בארגז שלו. הוא משתמש בקול שלו כחלק מההפקה, משחק עם המרקם, עם הקצב ועם המלודיה.

גם “Sucka Free” ממשיך את הקו הזה. יש כאן ביט שמרגיש כמעט כמו מוזיקת מועדונים ישנה שעברה דרך מכונת ההפקה של Tyler. הוא לוקח אלמנטים מוכרים ומרכיב מהם משהו שנשמע מאוד עכשווי, בלי לוותר על החיבה הברורה שלו למוזיקה שחורה משנות השבעים והשמונים.

Tyler רוצה שתרקדו

וזה אולי הסיפור החשוב ביותר מאחורי האלבום.
Tyler הסביר שהאלבום נולד מתוך התבוננות בתרבות הצילום והטלפונים בהופעות. אנשים מגיעים למסיבות ולהופעות, אבל במקום לרקוד הם מצלמים את עצמם, מצלמים אחרים ובעיקר חושבים כיצד הם נראים דרך המסך. הרעיון שמאחורי Don’t Tap That Glass הוא כמעט אנטי-רשת חברתית: להחזיר למוזיקה את התפקיד הבסיסי שלה, לגרום לאנשים לזוז ולאפשר להם לרגע להפסיק לחשוב כיצד הם נראים.

מכאן מגיע גם השם. אל תעמדו מחוץ לזכוכית. אל תצפו באנשים אחרים נהנים. אל תהפכו את המסיבה לתוכן. פשוט תהיו שם. וזה מסביר מדוע האלבום כל כך קצר.
28 דקות וחצי, עשרה קטעים, כמעט ללא רגעים מיותרים.
Tyler מבין היטב שבאלבום כזה אין צורך בעוד ארבעה קטעים כדי להוכיח משהו. הוא רוצה ליצור רצף של אנרגיה. שיר מסתיים, הבא נכנס, והרעיון ממשיך להתגלגל.

“Ring Ring Ring” ו־”Stop Playing With Me”

במרכז האלבום נמצאים כמה מהקטעים שמבהירים עד כמה Tyler שולט בשפה הזאת.
“Ring Ring Ring” הוא אולי הדוגמה הטובה ביותר ליכולת שלו לקחת פאנק ו-R&B ולהפוך אותם למשהו שנשמע טבעי בתוך עולם ההיפ הופ שלו. יש בו תחושת נוסטלגיה, אבל הוא אינו נשמע כמו ניסיון לשחזר את העבר. Tyler משתמש בעבר כחומר גלם.

“Stop Playing With Me” הולך למקום ישיר ואגרסיבי יותר, ומזכיר שמתחת לכל הפאנק וההאוס עדיין נמצא אותו Tyler של Goblin. רק שהיום הוא כבר לא צריך לזעזע כדי להיות מעניין.
וזה אחד הדברים המרשימים באלבום. Tyler כבר לא צריך להוכיח שהוא יכול להיות פרובוקטיבי. הוא יכול פשוט ליהנות.

ההפך הגמור מ- Chromakopia

הדרך הטובה ביותר להבין את Don’t Tap The Glass היא אולי להקשיב לו מיד אחרי Chromakopia.
האלבום הקודם עסק בשאלות של גיל, משפחה, מורשת, הצלחה והזהות שמגיעה יחד איתן. Don’t Tap The Glass כמעט בורח מכל אלה.
אם Chromakopia אמר “בואו נדבר על החיים”, האלבום החדש אומר “עזבו את החיים לרגע, בואו נרקוד”.

The Guardian תיאר את המעבר הזה כוויתור על חלק גדול מהחשבון הנפש שאפיין את Chromakopia , לטובת חצי שעה של מקצבים שמושפעים מתחילת שנות השמונים, שורות שנונות והגישה הלא-מתנצלת של Tyler הצעיר יותר.
זה לא אומר שהאלבום פחות עמוק. הוא פשוט עוסק במשהו אחר. במקום לנסות לנסח את המשמעות של החיים, Tyler בוחן כאן את הערך של לא לחשוב עליהם במשך 28 דקות.

הפקה שמחזיקה את הכול

אחד הדברים החשובים ביותר כאן הוא העובדה ש-Tyler הפיק לבדו את כל עשרת הקטעים.
זה משמעותי במיוחד משום שהאלבום נשמע כמו יצירה של מפיק בראש ובראשונה. הבס, התופים, המעברים, הסינתיסייזרים והאופן שבו הקולות משולבים בתוך המיקס חשובים לא פחות מהמילים.

יש כאן הרבה מאוד השפעות: האוס, דיסקו, פאנק, R&B, טכנו וראפ. אבל Tyler אינו מנסה להפוך את האלבום למסמך היסטורי על אף אחד מהז’אנרים האלה. הוא משתמש בהם בחופשיות.
במובן הזה, Don’t Tap The Glass ממשיך תהליך שהתחיל כבר ב-Flower Boy והגיע לשיא ב-Igor.
Tyler הולך ומתרחק מהרעיון שהיפ הופ חייב להיות המרכז של המוזיקה שלו.
הוא עדיין ראפר. אבל הוא כבר מזמן לא רק ראפר.

האם זה האלבום הגדול ביותר שלו?

לא בטוח.
אם מחפשים את Tyler בשיאו מבחינת כתיבה, סיפור, עומק וקשת רגשית, יש טיעון חזק לטובת Igor, Flower Boy או Chromakopia.
Don’t Tap The Glass אינו מנסה להתחרות בהם במגרש הזה. אבל הוא גם לא צריך.

זה אלבום שמבין היטב מה הוא רוצה להיות. הוא קצר, ממוקד, סקסי, מצחיק, גרובי ומלא בביטחון. הוא אינו מתנצל על כך שהוא רוצה להיות כיף.
זה אולי השלב המעניין ביותר בקריירה של Tyler, The Creator. אחרי שבנה לעצמו זהות דרך פרובוקציה, אחר כך דרך פגיעות רגשית, ובהמשך דרך שאפתנות אמנותית כמעט אובססיבית, הוא מגיע לנקודה שבה הוא כבר לא חייב להסביר דבר. הוא פשוט מפעיל את המוזיקה.
והמוזיקה אומרת לזוז.

השורה התחתונה

Don’t Tap The Glass הוא לא Tyler, The Creator שמנסה לעשות אלבום דאנס. זה Tyler, The Creator שמבין שהמוזיקה שתמיד עניינה אותו הייתה רחבה בהרבה מההגדרה “היפ הופ”, ומרשה לעצמו סוף סוף ללכת איתה עד הסוף.
זה אלבום של אנרגיה ולא של הצהרות. של גוף ולא של ראש. של מסיבה ולא של וידוי.

אחרי Chromakopia הכבד והמהורהר, זה בדיוק סוג האלבום שהיה הגיוני ש-Tyler יעשה.
לא בהכרח האלבום הכי חשוב שלו, אבל אולי אחד האלבומים שהכי קל להרגיש.

• Boards of Canada – Inferno: הפנינה שחיכינו לה 13 שנה
• Tyler, The Creator חוזר לרחבת הריקודים: סקירת Don’t Tap The Glass
• Ariana Grande – petal: מתחת לפרחים יש קוצים
• Foreign Tongues: הרולינג סטונס מוכיחים שעדיין יש להם מה לומר
• 60 שנה ל- Revolver: האלבום שהפך את הביטלס מלהקת הפופ הגדולה בעולם לחלוצי האולפן