שלושים שנה לאלבום של אליוט סמית’ שמספר את האמת ללא פילטרים

אלבום הסולו השני של אליוט סמית’ נשמע כמו וידוי אינטימי שהוקלט בחדר קטן והפך לאחד המסמכים המרגשים של הפולק האלטרנטיבי של שנות התשעים

מאת תומר קופר

שלושים שנה עברו מאז יצא האלבום השני של Elliott Smith, האלבום שנושא בפשטות את שמו.
לפעמים אין צורך בתחכום כדי להגיד את הדבר הכי מדויק. Elliott Smith הוא בדיוק כזה. אלבום שמגדיר את היוצר שלו דרך פשטות, הקלטה כמעט ביתית וכנות בלתי מתפשרת שמחלחלת לכל שורה ולכל אקורד.

רובו הוקלט לבד עם גיטרה אקוסטית, בלי הפקה נוצצת ובלי ניסיון להרשים. ובכל זאת, דווקא הצמצום הזה חושף עד כמה סמית’ יכול להישמע גדול. המלודיות נוגעות בעדינות והקול השקט שלו יוצר תחושה אינטימית כמעט לא נוחה, כאילו המאזין נקלע לרגע אישי במיוחד.

השירים כאן נוגעים בבדידות, התמכרות ודיכאון, אבל הם לא נשמעים כמו הצהרה דרמטית אלא כמו מחשבות שנאמרות בשקט. זאת מוזיקה שמדברת בגובה העיניים. הקול החשוף של סמית’ והמלודיות הפשוטות לכאורה הופכים את האלבום הזה ליופי שמכאיב בדיוק במידה הנכונה. אותו כאב אישי ומוזיקלי שילווה אותו גם בהמשך הדרך.

לאורך השנים נדמה לפעמים שהאלבום הזה נשאר מעט בצל לעומת היצירות המאוחרות והמוכרות יותר של סמית’. אבל מי שחוזר אליו מגלה אוצר קטן. פתיחת האלבום עם Needle in the Hay מכניסה מיד לעולם שלו, והסיום עם The Biggest Lie סוגר מעגל עדין ושובר לב. באמצע מחכים רגעים בלתי נשכחים כמו Clementine וAlphabet Town, שירים שממחישים כמה גדולה הייתה היכולת שלו לכתוב מלודיות שנשארות מתחת לעור.

שלושה עשורים אחרי, Elliott Smith נשמע כמעט כמו מכתב שנכתב בזמן אמת ונשאר רלוונטי גם היום. המלנכוליה שלו לא התיישנה, והחיבוק השקט שמסתתר בין השירים עדיין מצליח להגיע למי שזקוקים לו. אולי בגלל זה האלבום הזה ממשיך להרגיש אמיתי כל כך גם שלושים שנה אחרי שנולד.

כל מה שחשוב לדעת על תקליטים

• השקה בסוף הקיץ. גיג באוזן עם שירה זלוף
• מה חדש על המדף: התקליטים שעשו לנו את אוגוסט
• 35 שנה ל־Ten: האלבום שאי אפשר להפסיק לאהוב
• האם AM היה אלבום הרוק הגדול האחרון?
• דולי פרטון לא הייתה אף פעם בלונדה מטומטמת

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.