Ariana Grande – petal: מתחת לפרחים יש קוצים

אלבום שמציג את אריאנה גרנדה במקום פחות מוכר: פחות מלוטשת, פחות מתנצלת והרבה יותר חדה

מאת אבירן שפר, צילום: Katia Temkin / Universal Music Oy

יש משהו כמעט אירוני בשם Petal. על פניו, זהו שם שממשיך את העולם האסתטי המזוהה עם אריאנה גרנדה: רוך, נשיות, יופי, פגיעוּת, משהו עדין שנישא ברוח. אבל האלבום השמיני שלה עושה כמעט את ההפך ממה שהשם הזה מבטיח. מתחת למעטפת הוורודה והיפה יש תקליט עצבני, אפל, לעיתים מריר, ובמקומות מסוימים אפילו תוקפני. זו לא אריאנה שמבקשת שנאהב אותה. זו אריאנה שמבקשת, לפחות לרגע, שיניחו לה לנפשה.

petal, שיצא ב-31 ביולי 2026, מגיע אחרי Eternal Sunshine מ-2024 ואחרי תקופה שבה גרנדה הפכה מדמות פופ כמעט בלתי נמנעת לאמנית שנמצאת במצב מורכב בהרבה מול הקהל שלה. בשנים האחרונות היא חיה במקביל בכמה עולמות: כוכבת פופ, שחקנית קולנוע, גלינדה של Wicked, אייקון אופנה ובעיקר אחת הנשים המצולמות והמתוקשרות ביותר בעולם. האלבום החדש הוא במידה רבה ניסיון להחזיר את השליטה אל המקום שבו היא עדיין יכולה לקבוע את הכללים: השירים.

וזה מתחיל כבר בהחלטה המוזיקלית. במקום להסתמך על מפגן היכולות הווקאליות שהפך אותה לאחת הזמרות המזוהות ביותר עם הפופ של העשור האחרון, גרנדה בוחרת כאן באיפוק. היא שרה נמוך יותר, קרוב יותר למיקרופון, לעיתים כמעט לוחשת. הקול עדיין שם, כמובן. היכולת לטפס לגבהים, להכפיל קולות, ליצור שכבות הרמוניות מורכבות ולגרום למשפט פשוט להישמע כמו רגע אופראי עדיין קיימת. אבל petal מתעניין פחות במה שהיא מסוגלת לעשות ויותר במה שקורה כשהיא בוחרת שלא לעשות את זה.

וזו בחירה משמעותית.

גרנדה סיפרה לקראת האלבום שהכתיבה הגיעה ממקום של “זעם לא מסונן”, תחושה שהיא בדרך כלל אינה מרשה לעצמה להביא אל הכתיבה. היא גם הסבירה שבדרך כלל היא נוטה לרכך את הטקסטים שלה במהלך תהליך הכתיבה, להפוך אותם לפחות ישירים ופחות קשים. הפעם היא החליטה לא לעשות זאת.

התוצאה אינה אלבום זעם במובן המסורתי של המילה. אין כאן גיטרות צורחות, תופים מתפוצצים או ניסיון להפוך את אריאנה לגרסת פופ של רוקיסטית. להפך. הכעס של petal מגיע כשהוא עטוף במשי.

הסינגל Hate that i made you love me הוא דוגמה מצוינת לכך. השיר נשען על הפקה אלקטרונית דלילה יחסית, סינתיסייזרים שמרגישים מעט מעוותים וקצב שמסרב להתפרץ. מעליהם גרנדה מניחה קול רך, כמעט מפתה, בעוד הטקסט עצמו הרבה פחות נדיב. הפער הזה בין היופי הקולי לבין התחושות שמתחתיו הוא אחד המפתחות להבנת האלבום כולו. petal לא צריך לצעוק כדי להיות אגרסיבי.

וזה גם מה שמבדיל אותו מ-Eternal Sunshine. האלבום הקודם היה אלבום של עיכול רגשי. הוא עסק בפרידה, זיכרון, אהבה, ניסיון להבין מה השתבש והניסיון להגיע אל הצד השני של הכאב. petal מרגיש כמו השלב שאחרי. פחות “למה זה קרה לי?” ויותר “בסדר, עכשיו תעזבו אותי”.

מבחינה מוזיקלית, שני האלבומים קשורים זה לזה, אבל petal הולך למקומות אפלים וניסיוניים יותר. גרנדה שוב עובדת בצמוד לאיליה סלמנזדה, שותפה מרכזית מאז Sweetener, ולצידו מקס מרטין. שלושתם כתבו והפיקו את האלבום, כאשר איליה נוכח במיוחד בצד ההפקתי והאלקטרוני.

הדבר המעניין הוא עד כמה האלבום מצליח להישמע כמו אריאנה גרנדה ובו בזמן לא להישמע כמו עוד אלבום של אריאנה גרנדה.

ב-Petal, שיר הנושא, היא נכנסת לשטח כמעט תעשייתי. הקצב כבד יותר, ההפקה עמוסה יותר, והמלודיה נעה בתוך מבנה שאינו מתמסר מיד לאוזן. יש כאן משהו שמזכיר את הצד האפל יותר של R&B אלקטרוני, ובמקומות מסוימים אפילו את העולם של Portishead.
like i do הולך רחוק עוד יותר, עם הפקה כבדה ומאיימת שמציבה את הקול שלה בתוך מרחב כמעט קולנועי.

זו אולי ההפתעה הגדולה ביותר של petal: אריאנה גרנדה אינה מנסה להיות גדולה יותר. היא מנסה להיות מוזרה יותר.

Kiss me, שפותח את האלבום, מכניס אותנו לעולם הזה בצורה יחסית נגישה, אבל כבר כאן ברור שהאלבום אינו מתכוון לספק עוד אוסף של סינגלים נוצצים. Stay ו- Oh well ממשיכים את הקו המלודי והאינטימי, בעוד Big feelings ו- Freak מאפשרים לה לחזור אל הפופ וה-R&B המוכרים יותר, אבל עם פחות ליטוש ויותר תחושה של אישיות.

ואז מגיע Warning Signs (interlude), שמייצר את אחד הרגעים החשובים ברצף. הוא קצר, אבל הוא משמש כמעט כמו דלת שנפתחת אל החלק השני של האלבום. מכאן והלאה petal נעשה פחות צפוי, פחות נעים ולעיתים גם יותר אפל.

Never get over me הוא דוגמה טובה לדרך שבה גרנדה משתמשת דווקא בהפקה כדי לייצר את הדרמה. במקום בלדה גדולה, היא מקבלת גרוב קר, כמעט פאנקי, והקול שלה מחליק מעליו ברכות. bad thing (bunny hop) הולך לכיוון אחר לגמרי, עם אנרגיה של ניו ווייב ופופ אלקטרוני, בעוד nowhere, nobody, השיר שסוגר את האלבום, מחזיר אותנו פתאום לאזור המוכר יותר של גרנדה: מלודיה יפה, קול רב-שכבתי, גיטרה מהדהדת ותחושת געגוע.

דווקא הסיום הזה חשוב. אחרי כל הניסיונות, הכעס, המיניות, העקיצות וההפקות האלקטרוניות המוזרות, גרנדה מסיימת בשיר היפה ביותר באלבום. לא בהתפרצות אלא בהשלמה.

וזה הופך את petal לאלבום מעניין יותר ממה שנדמה במבט ראשון.

אפשר בהחלט לטעון שהוא אינו תמיד אחיד. חלק מהשירים מרגישים כמו רעיונות שנזרקו אל תוך אותו עולם אסתטי ולא תמיד התגבשו לשירים מושלמים. במקומות מסוימים הניסיון להיות “לא מסוננת” מתנגש דווקא עם הנטייה של הפופ המודרני להיות מחושב עד הפרט האחרון. הרי גם כאשר גרנדה נשמעת חשופה, היא עדיין עובדת בתוך מערכת הפקה משוכללת מאוד, עם סאונד מדויק, עריכה ווקאלית קפדנית ומעטפת של אחת מכונות הפופ היעילות בעולם.

אבל אולי זו בדיוק הנקודה.

אריאנה גרנדה אינה באמת יכולה להיות “לא מסוננת”. היא גדולה מדי, מקצועית מדי ומודעת מדי למצלמה ולמיקרופון. גם כשהיא מורידה את ההגנות, אנחנו עדיין מקבלים מוצר פופ מלוטש. ההישג של petal הוא לא בכך שהוא מצליח לבטל את הסתירה הזאת, אלא בכך שהוא הופך אותה לחלק מהאלבום.

הקול שלה הוא עדיין הכלי המרכזי. רק שהפעם הוא לא משמש כדי להוכיח כמה היא טובה. הוא משמש כדי ליצור אווירה. השכבות הקוליות הופכות כמעט לכלי הפקה בפני עצמו. היא יכולה להישמע כמו מקהלה שלמה, ואז להתכווץ ללחישה בתוך אותה שנייה. מבחינה זו, petal ממשיך תהליך שהחל כבר ב-eternal sunshine, אבל לוקח אותו למקום הרבה פחות מסחרי והרבה יותר אישי.

גם הבחירה להוציא את האלבום בזמן שהיא נמצאת בעיצומו של סיבוב ההופעות The Eternal Sunshine Tour מעניינת. האלבום מגיע אחרי תקופה שבה גרנדה חזרה לבמה בקנה מידה גדול, לראשונה אחרי שנים, ובמקביל המשיכה להיות נוכחת מאוד בקולנוע ובתרבות הפופולרית. קשה שלא לשמוע ב-petal ניסיון לייצר מרחב פרטי בתוך חיים שהפכו כמעט לחלוטין לציבוריים.

אבל מי שמחפש באלבום מפתח לחייה הפרטיים של גרנדה עלול להתאכזב. petal אינו יומן אישי. הוא אינו מספק תשובות מסודרות לשאלות שהתקשורת והמעריצים שואלים. להפך. הוא מעדיף לשחק עם הציפייה שלנו לקבל אותן.

וזה אולי הדבר הכי בוגר בו.

במקום להסביר את עצמה, גרנדה מייצרת דמות מוזיקלית שאינה חייבת לנו הסברים. היא יכולה להיות פגיעה וכועסת, מינית ומרוחקת, מתוקה ומרושעת, מלודית וניסיונית. היא יכולה להיות כוכבת פופ ובו בזמן להכניס אלבום שמסרב להתנהג כמו אלבום פופ קלאסי.

petal הוא לא האלבום שבו אריאנה גרנדה שוברת את הכלים. הוא מעניין יותר מזה. זה האלבום שבו היא מגלה שהכלים שהיו לה כל השנים יכולים להישמע אחרת אם מפסיקים להשתמש בהם כדי לרצות את כולם.

על עטיפת האלבום היא עדיין מחייכת. השם עדיין רך. המוזיקה עדיין יפה. אבל מתחת לכל אלה יש משהו הרבה פחות נעים, והרבה יותר אנושי.

פרח, אחרי הכול, אינו רק דבר יפה. הוא גם דבר שצריך לדעת איך לגעת בו.

השורה התחתונה

petal הוא כנראה האלבום הנועז ביותר של אריאנה גרנדה מבחינה מוזיקלית. הוא לא תמיד מושלם, ולעיתים הניסוי חשוב בו יותר מהשיר עצמו, אבל דווקא חוסר הנוחות הזה הופך אותו למעניין. שמונה אלבומים לתוך הקריירה שלה, גרנדה כבר לא צריכה להוכיח שהיא יודעת לעשות פופ. כאן היא בודקת מה יקרה אם תיתן לעצמה לעשות משהו קצת פחות צפוי.

Ariana Grande – petal
Republic Records, 2026
12 רצועות
הוצאה על גבי ויניל Translucent Pearly White, עם עטיפת Gatefold, מעטפת פנימית מודפסת וחוברת בת 16 עמודים עם מילות השירים ותצלומים.

• Ariana Grande – petal: מתחת לפרחים יש קוצים
• Foreign Tongues: הרולינג סטונס מוכיחים שעדיין יש להם מה לומר
• 60 שנה ל- Revolver: האלבום שהפך את הביטלס מלהקת הפופ הגדולה בעולם לחלוצי האולפן
• ריי: הכוכבת שסירבה להפוך למוצר
• חדש על המדף | יולי 2026