הבניינים שותקים, הסינתים מהדהדים: הסיפור של Molchat Doma

מולצ’ט דומא, שלישיית הפוסט־פאנק המלהיבה, מבלארוס שכבשה את האינטרנט והפכה ללהקת קאלט עולמית

אבירן שפר

יש להקות שמטפסות לאט דרך סצנות מקומיות, ויש כאלה שמגיעות משום מקום ומתחילות להדהד ברחבי העולם. Molchat Doma היא להקה מהסוג השני. בתוך כמה שנים בלבד, שלישיית הפוסט־פאנק הזו הפכה מאקט אנונימי יחסית ממזרח אירופה לאחת הלהקות המזוהות ביותר עם גל הרטרו־אייטיז של העשור האחרון.

הלהקה הוקמה בשנת 2017 בעיר מינסק, בירת בלארוס.
מאחורי השם עומדים שלושה מוזיקאים: הסולן Egor Shkutko, הגיטריסט והקלידן Roman Komogortsev, והבסיסט Pavel Kozlov.

השם שלהם, Molchat Doma (מולצ’ט דומא), מתורגם מרוסית ל״הבתים שותקים״, ביטוי שמרגיש כמו תיאור מדויק של האסתטיקה שלהם: עירוניות קרה, חלונות חשוכים, בנייני בטון ושקט כבד שמתמלא במוזיקה. ברוטאליזם במיטבו, הגרסה המוזיקלית.

פוסט־פאנק עם אדריכלות של שנות השמונים

הצליל של Molchat Doma נשען על נוסחה מוכרת, אבל מבוצע בצורה מדויקת ומודעת מאוד.
קווי בס עמוקים ומובילים, מכונות תופים מכאניות, שכבות של סינתיסייזרים וגיטרות חדות שמרחפות מעל הכול.

ההשוואות המתבקשות הן ללהקות פוסט־פאנק וניו־ווייב קלאסיות כמו Joy Division, Depeche Mode ו־The Cure ואפילו קצת מינימל קומפקט שלנו. אבל אצל Molchat Doma הכול נשמע קצת יותר מינימליסטי, יותר קר, כמעט תעשייתי.

השירה העמוקה של שקטקו מוסיפה שכבה נוספת של ניכור מכוון. גם בלי להבין את המילים ברוסית, קל להרגיש את מצב הרוח: מלנכוליה עירונית, בדידות מודרנית ואיזו נוסטלגיה מוזרה לעולם שכבר לא קיים.

הפריצה שהגיעה מהאינטרנט

אלבום הבכורה של הלהקה, S krysh nashikh domov, הציג כבר את הבסיס לסאונד שלהם. אבל הפריצה הגדולה הגיעה שנה אחר כך עם האלבום Etazhi.

בהתחלה האלבום הסתובב בעיקר בקרב חובבי פוסט-פאנק ובלוגים של מוזיקה אלטרנטיבית. ואז קרה משהו שאף אחד לא ממש תכנן: אחד השירים ממנו התחיל להתפשט בטיקטוק.

השיר Sudno (Boris Ryzhy) הפך לפסקול של אינספור סרטונים עם אסתטיקה של אדריכלות סובייטית, לילות עירוניים ובדידות אסתטית.
תוך זמן קצר Molchat Doma מצאו את עצמם עם מיליוני מאזינים וקהלים חדשים בכל העולם.

זו הייתה דוגמה קלאסית ללהקה שפורצת קודם באינטרנט ורק אחר כך בעולם האמיתי.

מהקאלט ללהקה בינלאומית

ההצלחה המקוונת משכה את תשומת הלב של הלייבל האמריקאי Sacred Bones Records, שהחתים את הלהקה והוציא מחדש את האלבומים שלהם לקהל רחב יותר.

ב-2020 הגיע האלבום Monument, שכבר נשמע כמו צעד קדימה. ההפקה רחבה יותר, הסינתים מודגשים יותר, והלהקה נשמעת בטוחה בעצמה. למרות השדרוג הם שמרו על האווירה האפלה שהפכה לסימן ההיכר שלהם.

בשלב הזה Molchat Doma כבר היו להקת הופעות בינלאומית, עם קהל נאמן בארצות הברית, אירופה ודרום אמריקה, לעיתים אפילו יותר מאשר במזרח אירופה שממנה הגיעו.

למה דווקא הם?

הסיפור של Molchat Doma משתלב היטב בגל הנוכחי של חזרה לסאונד של שנות השמונים.
אבל במקום להישמע כמו מחווה נוסטלגית בלבד, הם הצליחו ליצור משהו שמרגיש אותנטי לגמרי.

יש כאן שילוב נדיר שכולל אסתטיקה חזקה מאוד, סאונד ברור ומזוהה, והיכולת לגרום למוזיקה ישנה יחסית להישמע פתאום רלוונטית לדור חדש.

לא במקרה הלהקה הפכה לפייבוריטית אצל לא מעט חובבי פוסט־פאנק, דיגרים של ויניל ועובדי חנויות תקליטים.
סוג של מוזיקה שמרגישה בבית ליד המדף של Joy Division, אבל עדיין שייכת להווה.

צילום תמונה ראשית: Molchat Doma / Wikimedia Commons

• VMA 2026: למי אכפת? מסתבר שלכולנו
• מדונה עדיין כאן, ועדיין על רחבת הריקודים
• הילה רוח מגיעה גם לויניל עם “שחור זוהר”
• ג’ון קולטריין: מאה שנים להולדתו של האיש ששינה את המוזיקה
• אוליביה דין: להתאהב באמנות האהבה

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.