55 שנים ל- Blue: האלבום של ג’וני מיטשל שהפך כאב אישי לאמנות נצחית

תומר קופר מחזיק את התקליט Blue של ג'וני מיטשל בחנות האוזן השלישית לציון 55 שנה לאלבום הקלאסי

חמישה עשורים וחצי אחרי שיצא, Blue ממשיך להישמע כמו יומן רגשי פתוח. אלבום של פרידות, געגועים, אהבות וצלקות, שהכנות החשופה שלו עדיין מצליחה לגעת עמוק בכל מי שחוזר אליו

מאת תומר קופר


יש אלבומים שקצת קשה לחזור אליהם אחרי הרבה זמן. כי הם מכילים בתוכם יותר מדי זיכרונות ורגשות מן העבר. אחד האלבומים הבולטים אצלי באופן הזה הוא Blue של ג’וני מיטשל, שיצא לפני 55 שנים. הוא מזכיר לי יותר מדי סיפורים ואנשים שנכנסו ויצאו מחיי, בדיוק כמו המחשבות על האירועים שגרמו לג’וני ליצור את Blue.
כשמיטשל שחררה אותו לפני יובל וחמש שנים, הוא היה פרץ משוגע ומפתיע של כאב ורגש חושפניים ואישיים. ברמה כזו שאפילו לכמה מוזיקאים מקורבים לה, היה קשה מדי להתמודד עם הכנות הבלתי-מתפשרת שיצאה ממנה דרך השירים והמילים שלו.

הבסיס של האלבום הוא כמובן הפרידה מגרהם נאש, למרות שהיו עוד דברים מסביב.
נאש בעצמו שחרר חודש לפני Blue את Songs For Beginners, אלבום הסולו הראשון שלו שמפוצץ ברגשות שקשורות לסיפור שלהם גם כן. שני אלבומי פוסט-פרידה צמודים, משני צדדים, ששניהם יצירות מופת מלאות ביופי.

כשג’וני הגיעה להקליט את Blue היא כבר הייתה ביחסים עם ג’יימס טיילור, שגם מנגן בארבעה שירים באלבום. התקופה אחרי הפרידה מנאש, היחסים החדשים וכל הטיולים שעשתה מחוץ לארה”ב, היוו השפעה ישירה על השירים. טיולים ומסעות שעברה פיזית וגם כמובן עם עצמה, בראש ובלב. החוויות מהגיחה או הבריחה לאירופה אחרי הפרידה והשבילים שדרכה עליהם. אלו שנמצאים בפתיחה של All I Want, או חוזרים הביתה במובן מסוים ב-California, השירים שפותחים את שני הצדדים של האלבום (ובאחרון מלווה את ג’וני ברקע הפדל-סטיל המופלא של סניקי פיט קליינאו, שממשיך גם ל-This Flight Tonight).

היו גם צלקות אחרות שנכנסו לאלבום. כמו Little Green, מהשירים המוקדמים מאוד של ג’וני. שיר שהוא מכתב הפרידה שכתבה לבת שמסרה לאימוץ ב-1965, שש שנים לפני יציאתו של Blue.
לא מפתיע שהיא בחרה לשלב ולשחרר אותו דווקא באלבום הזה. פרידה מסוג אחר ומשקל רגשי נוסף שהיה עליה ואולי קצת ירד באופן מסוים כשהוציאה אותו לאוויר לעולם דרך האלבום.

גם בשבילי Blue הוא מסע רגשי ואישי כלשהו. במיוחד עם טרילוגיית שירים באלבום שתמיד הייתה בשבילי גם הלב המדמם והפועם של Blue. הראשון מהם הוא שיר הנושא. שיר שמתחיל במשפט האהוב עליי בכל האלבום, בדיסקוגרפיה של ג’וני בפרט, או במוזיקה בכלליות – Songs are like tattoos.50

זה משפט שמוסבר גם בהמשך השיר ואומר כ”כ הרבה. איך שירים מסוימים נצרבים אצלנו לעד ותמיד יחזירו את אותן המחשבות, זיכרונות, ומשקלים מן העבר. או את הבחורה ההיא והמקרה ההוא. הכל יחיה לנצח בין הצלילים והמילים ויצוף שוב מעלה כשנשמע אותם. לפעמים עם בכי, לפעמים עם חיוך של השלמה. הצלקות הללו שכבר הגלידו, אבל איזה סימן מהן תמיד יישאר עלינו. מדהים לפעמים איך שירים ספציפיים יקושרו אצלנו תמיד לאיזה בן-אדם, סיפור או זיכרון. פה זה קורה לי באופן הכי בולט.

יחד איתו זה ממש צף אצלי גם ב-River. שיר שיכול לגרום לדמוע, אבל גם לחבק באותו הזמן. עד היום כשאני מרגיש תקוע עם מחשבות, או אכזבות, או לבד, ורק רוצה לברוח מהמקומות הללו עם עצמי, הרבה פעמים מתנגן לי בראש המשפט “I wish I had a river I could skate away on”. ואמנם אצלנו בתקופות החגים אין ממש קור או שלג/קרח, אבל אני מדמיין את ג’וני בחורף כשכתבה את המילים והתחושות הכה חזקות שגרמו לה לעשות זאת. הקול שלה מנחם כאן לפעמים מבעד לתחושות.

השיר הבולט השלישי הוא A Case of You, שמגיע מיד אחרי River באלבום כשאני כבר בטלטלה של רגשות לפעמים בהאזנה הרציפה הזו. שיר שתמיד היה Bitter-Sweet אצלי. עם המחשבות אחרי פרידה, הדברים הקטנים שנזכרים בהם כשהכל עוד היה טוב והדימוי המקסים ההוא של ג’וני, שלא משנה מה הצד השני מביא איתו, לטוב ולרע, הוא כמו יין אצלנו בדם. ו-I could drink a case of you and still be on my feet. השיר הזה תמיד מזכיר לי מה זה להכיל בן-אדם ולקבל אותו ולהימשך אליו באמת, עם הצדדים השונים ובמיוחד השליליים כביכול, שלפעמים הם דווקא אלו המושכים ביותר. קורה שהשיר גורם לי להתגעגע לתחושה הזו, או מקווה שמישהי תרגיש כלפיי את הדבר הזה שוב. המשפט הזה הוא מחמאה מופלאה לדעתי.

להרבה מאיתנו שמחוברים ל-Blue יש את הסיפורים והזיכרונות שהם רק שלנו, שמגיעים איתו. השיר ההוא שגורם לבכות, הציטוט שמציף רגשות על פני השטח, נגיעות הפסנתר המהפנטות או הצלילים והקול של מיטשל שמחדירים בנו משהו עמוק מדי כדי להסביר. לחזור בשבילי ל-Blue זה לפעמים לעשות טעות מודעת. כי אני יודע שהרבה תחושות מן העבר יצופו פתאום יחד איתו ואני עלול לשקוע איתן יותר מדי. אבל זו טעות שאני חייב לעשות. כי זה היופי במוזיקה ובמיוחד עם האלבום הכ”כ אישי וחשוף הזה של ג’וני מיטשל. אלבום, או מסע, שהוא כבר בן 55 ולעד ימשיך לזרום על הנהר הכחול הארוך של זיכרונות, געגועים, אהבות וצלקות. עם כל השירים שעדיין חרוטים בדיו מתחת לעור וימשיכו ללכת איתנו הלאה.

55 שנים ל- Blue: האלבום של ג'וני מיטשל שהפך כאב אישי לאמנות נצחית

מוצרים לפי תגית


כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

רוצים להיות הראשונים לדעת שהמוצר חזר? השאירו פרטים

רוצים להיות הראשונים לדעת?

כל העדכונים והמבצעים אצלכם במייל

*ללא כפל מבצעים וקופונים

אז מה אתם מחפשים?