Joni Mitchell

התפיסה הרווחת היא שכדי להיות מוזיקאי פולק כל מה שצריך זו גיטרה אקוסטית, אוצר מילים נוסטלגי, מדורה לשבת לצידה ולהתחיל לרנן. אין רחוקה יותר מהתיאור הפשטני הזה מאשר ג’וני מיטשל – גם אם את שיריה נגנו ושרו מיליונים ברחבי העולם סביב מדורת שבט כזו או אחרת. דרכה של מיטשל לתודעה – שמתחילה בעיירה קנדית שכוחת אל בת 3000 תושבים – הייתה ארוכה, מייגעת ומייסרת ודרשה לצד יכולות כתיבה והלחנה נדירות אורך רוח, עצבי ברזל וסיבובי הופעות מפרכים מול מעטים עד שב-1968 הסכר נפרץ והאלבום הבכורה שלה, Song To A Seagull בהפקת דיוויד קרוסבי, הזניק את הקריירה שעד לאותו רגע לא הייתה ממש קיימת לשיאים ומקומות חדשים. אך מיטשל, לא רק שלא התמסחרה, אלא שחצבה יותר ויותר בתובנות הפולק כדי להגיע לשורשי שורשיו עד שמצאה אותו (או טעתה בניווט?) בג’אז כשחברה לדמויות מפתח כמו צ’ארלס מינגוס, ג’אקו פסטוריוס, לארי קרלטון, הרבי הנקוק ואחרים, והקליטה איתם כמה מהאלבומים המרתקים ביותר של שנות השבעים, כאלה שהאינסטרומנטליות והווירטואוזיות האופיינית לג’אז איכותי דווקא העצימו את קולה השברירי וחידדו את מסריה החברתיים הקשים לעיכול.

זו הייתה פסגת היצירה של מיטשל, אחריה היה קשה לטפס גבוה יותר, אך עד 2007 מיטשל המשיכה להוציא באדיקות אלבומי אולפן  בקצב מסחרר. חלקם נגעו כבר ממש בפופ, חלקם חזרו לשורשי הפולק. החלק הארי שלהם מצוין וראוי לא פחות מיצירותיה המוקדמות.