גשם סגול לנצח. עשור למות הנסיך ששינה את פני הפופ

עשר שנים חלפו מאז נדם קולו של פרינס, והיונים עדיין ממאנות להפסיק לבכות. בין וירטואוזיות, סקס אפיל מתפרץ ותעוזה מוזיקלית חוצת מגדרים וז’אנרים, הוא בנה אימפריית גרוב שנותרה רלוונטית מתמיד. דניאל גולדברג חוזר אל הגאון ממיניאפוליס ומסביר למה, גם עשור אחר לכתו, העולם עדיין מנסה לפענח את סוד הקסם של המוזיקאי השלם ביותר בהיסטוריה.

מאת דניאל גולדברג

הוא הבטיח לנו פעם שהגשם הסגול ישטוף את כל הדמעות, אבל במציאות שנותרה אחריו, נדמה שהיונים לא הפסיקו לבכות אפילו לרגע.
עשר שנים חלפו מאז אותו יום באפריל שבו איבד עולם המוזיקה את אחד העמודים המרכזיים שלו, פרינס רוג’רס נלסון. פרינס לא היה רק זמר או כוכב פופ, הוא היה ישות מוזיקלית רב-ממדית שפעלה בתוך ואקום של גאונות.
קשה למצוא כיום אנשים שנותרים אדישים אליו. הגרוב המהפנט שנוזל מכל שיר קצבי שלו, היכולת לשיר בקול פלסט וירטואוזי שבו-בזמן נשמע הכי “קול” ונינוח שיש, והסקסיות המתפרצת שהצליחה לגעת בכולם, ללא הבדל דת, גזע או מגדר, הפכו אותו לקונצנזוס נדיר.

אך למרות המעמד המיתי שלו, נדמה שרבים עדיין לא תופסים את מלוא היקף הגדולה שלו בכל כך הרבה תחומים במקביל. הוא לא היה “טוב” בהרבה דברים, הוא היה הטוב ביותר בהם. הנה כמה מהסיבות שהופכות את פרינס לאמן של פעם בדור.

אומץ ופריצת גבולות

מהרגע הראשון שבו הניח את כף רגלו על במה, פרינס היה ההגדרה של אומץ.
כנער במיניאפוליס, הוא העיז להופיע במועדונים כשהוא חמוש במכונת תופים ובגיטרה בלבד, מייצר סאונד חדשני וחשוף. התעוזה שלו לא ידעה שובע. הוא לא היסס להציג פרסונה מינית חסרת פשרות בתקופות שמרניות, ושילב בין ז’אנרים שנחשבו אז למים ושמן: רוק, פאנק (Funk), פופ ומוזיקה אלקטרונית. שיא התעוזה שלו התבטא בהחלטות אמנותיות רדיקליות, כמו למשל בלהיט הענק “When Doves Cry“. פרינס בחר להוציא שיר פופ כובש וקצבי ללא ערוץ בס, מהלך שנחשב אז ל”התאבדות מסחרית” והפך לאחד המהלכים המבריקים והמשפיעים ביותר בתולדות ההפקה המוזיקלית.

התמדה ויצירתיות בלתי נדלית

אמנם פרינס מזוהה אצל רבים בעיקר עם תור הזהב של שנות ה-80, אך האמת היא שהוא מעולם לא הפסיק ליצור.
הוא פעל, הקליט והופיע עד ימיו האחרונים ממש. עם קטלוג שכולל כ-40 אלבומי אולפן רשמיים, ועוד אלפי שירים שנותרו נעולים ב”כספת” המפורסמת שלו, פרינס היה מכונת יצירה שלא ידעה שובע. מאז אלבום הבכורה שלו ב-1978, הוא הוציא אלבום כמעט בכל שנה, ולעיתים אף יותר. לא הייתה תקופה שבה הוא נח על זרי הדפנה או איבד את המוטיבציה לשכלל את האמנות שלו.

• כיצד התפתחה המוזיקה בחמשת העשורים האחרונים

הנגן המושלם

ישנם רקדנים מעולים וישנם גיטריסטים מחוננים, אך השילוב בין השניים הוא כמעט בלתי אפשרי. פרינס היה גיטריסט-על, כזה שיכול היה להשתיק אצטדיונים בסולו אחד, ובו-בזמן היה פרפורמר ורקדן שנע על הבמה באנרגיה של כוכב רוק ודיוק של רקדן בלט. הוא סירב לבחור בין התדמיות, והצליח להביא רגש עמוק גם כפסנתרן בשירים הנוגים והחשופים שלו. היכולת שלו לשלוט בכל כלי נגינה באולפן (באלבום הבכורה שלו הוא ניגן על כל 27 הכלים בעצמו) הפכה אותו למוזיקאי במובן העמוק ביותר של המילה.

גאוות יחידה ושיתוף פעולה

למרות תדמית ה”פרימדונה” והשמועות על דרישות אקסצנטריות (כמו הגמל המפורסם), פרינס רחש כבוד עצום למוזיקאים שעבדו איתו. הוא ידע לתת מקום של כבוד ללהקות שלו, בין אם זו “The Revolution” המיתולוגית או
“The New Power Generation“. פרינס הבין את כוחה של קבוצה וידע לפנות את קדמת הבמה כדי לתת לנגנים שלו לזרוח. בשירים כמו “1999“, הוא חלק את שורות השירה עם חברי הלהקה, במהלך ששידר אחדות ופרגון. השותפות שלו עם מוזיקאיות מוכשרות כמו שילה אי, וונדי מלבוין וליסה קולמן (Wendy and Lisa), הוכיחה שהוא מעריך כישרון מעל לכל, ותמיד העדיף את חוויית ה”להקה” החיה על פני פלייבק קר.

הגאונות שבמילה

מעבר לגרוב ולריקוד, פרינס היה גאון לירי. הייתה לו יכולת פנומנלית להעניק לשירים שמות ציוריים ומסקרנים שבנו עולם שלם עוד לפני שהצליל הראשון נשמע. הכתיבה שלו נעה בין תיאורים סוריאליסטיים ופסיכדליים לבין משפטי פופ מושחזים ובלתי נשכחים. שורות כמו “Don’t have to be beautiful to turn me on” מתוך “Kiss” הפכו למטבעות לשון. בשירו “Sometimes It Snows in April”, הוא הוכיח שהוא גם מספר סיפורים בחסד, כזה שמסוגל לגעת בעצב הכי חשוף של הקיום האנושי.

רלוונטיות חוצת דורות

סוד הקסם של פרינס טמון ביכולת שלו להישאר רלוונטי בכל תקופה מבלי לאבד את הזהות שלו. הוא צמח מתוך סצנת הפאנק והפאנק של מיניאפוליס, אימץ אל חיקו את הסאונד הממוחשב והסינתיסייזרים של שנות ה-80, ידע להיות רך ורומנטי כשז’אנר ה-R&B שלט במצעדים בשנות ה-90, ואף השכיל לשלב אלמנטים של היפ-הופ בשיריו כשהסגנון הגיע לשיאו בשנות ה-2000.

הנסיך ממיניאפוליס נותר אחד האמנים השלמים ביותר בתולדות המוזיקה המוקלטת. גם היום, כשאנחנו מאזינים לשירים שלו, הם לעולם לא נשמעים מיושנים. הם תמיד נשמעים בועטים, יצירתיים, נועזים ומעל לכל, מאוד סקסיים. עשר שנים בלעדיו, והגשם הסגול עדיין יורד, מזכיר לנו שהיה פה פעם נסיך שבאמת ידע להפוך את העולם למקום הרבה יותר צבעוני.

• סיינה ספירו: הקול העוצמתי של הדור החדש יוצא לאור
• פטיפון סוני למתחילים: LX310BT או LX5BT?
• The Köln Concert: התקליט שהוכיח שפסנתר אחד יכול ליצור עולם שלם
• “זה ספר על מאחורי הקלעים המטונף”: איה כורם מוציאה ספר חדש ומספרת על המאבק ששינה את חייה
• “הייתי טעון, אבל התאפקתי” | מיקי שביב חוזר ל”סידור קבוע” | ראיון