1976: בין שלמות לפירוק

אנשי האוזן ממליצים על האלבומים שהגדירו שנה של דיוק, קצוות והתחלה של שינוי

מאת אבירן שפר וצוות האוזן השלישית

1976: שנה של התפצלות, דיוק והקצנה

אם 1966 סימנה התרחבות, הרי שבמבט של חמישים שנה לאחור, 1976 כבר מתפקדת כמו מערכת עצבים מפוצלת.
מצד אחד דיוק הפקתי כמעט אובססיבי, מצד שני התפרקות מבוקרת שמובילה לPאנק, לאמביינט ולאלקטרוניקה מוקדמת.
זו שנה שבה רוק קלאסי מגיע לשיאים טכניים, אבל במקביל כבר מתחילים לראות את הסדקים. הסאונד מתעבה, האישיות מתחדדת, והגישה נעשית פחות נאיבית ויותר מודעת לעצמה.
זו גם שנה שבה ישראל מיישרת קו, ולעיתים אפילו מקדימה אותו, עם יצירות שהפכו לאבני יסוד מקומיות.

אנשי האוזן ממליצים: אלבומי 1976

קופר: רוק, דרכים ואישיות

Led Zeppelin – Presence
אלבום שנדחף קדימה מתוך מגבלה פיזית של רוברט פלאנט. פחות מיתולוגיה, יותר גוף. גיטרות במרכז, מבנים ארוכים, מתח מתמשך. לא מהאהובים מיד, אבל כזה שצומח עם הזמן.

Tom Petty & The Heartbreakers – Tom Petty & The Heartbreakers
דביוט שמנסח שפה ברורה כבר מהרגע הראשון. רוקנרול פשוט לכאורה, אבל כזה שיודע בדיוק מה הוא עושה. אנרגיה, מלודיה, והתחלה של קריירה ארוכה ויציבה.

Joni Mitchell – Hejira
אלבום תנועה. כבישים, מרחקים, מערכות יחסים שמתפרקות תוך כדי נסיעה. החיבור לפולק ג’אז יוצר עומק רגשי יוצא דופן. זה לא אלבום שמקשיבים לו ברקע. הוא דורש נוכחות.

Warren Zevon – Warren Zevon
כתיבה חדה עם הומור שחור ונקודת מבט לא מתפשרת. אלבום שלא הפך מיד לקלאסיקה, אבל עם השנים קיבל את מקומו. דיוק של מספר סיפורים.

Aerosmith – Rocks
רוק אמריקאי בשיא הכוח שלו. גיטרות מלוכלכות, גרוב כבד, תחושה של סכנה תמידית. אלבום שמסמן את הקצה לפני ההתפרקות של סוף העשור.

---

אסא: צל נופל מצמרות הברושים

תמוז – סוף עונת התפוזים
הרכב הסופר גרופ המיתולוגי שליבת יצירתו נדלקה לאחר שמתי כספי עזב בפיהוק והשאיר את יתר המובטלים משתעשעים במוזיקה פסאודו ניסיונית. ואז הגיע לואי להב, וכל השאר היסטוריית אלבום הרוק המושלם והנצחי, שתוקפו לא פג, הרבה אחרי סוף עונת התפוזים.

אריאל זילבר – אריאל זילבר
בהמשך ישיר לפסקה שמעל, הקלידן המבריק של תמוז הזדעזע מבואו של המפיק הבומבסטי. לטענתו, לואי להב ביתק את רוח החירות המוזיקלית וכפה סדר ומשמעת על תמוז בעוד שאצל זילבר זרם החופש בסניף המרכזי שבלב. הוא הציע לשלום והחבר’ה את ‘רוצי שמוליק’. הם אמרו לו שזה לא להקת כוורת פה.. זילבר בתגובה רץ חזרה לשמוליק צ’יזיק ושיחרר את אלבום הסולו שלו שהוא נפלא ומדהים באמת.

---

ליז: צלילים מהחלל אל הקרקע

David Bowie – Station to Station
הדוכס הרזה הלבן נכנס לפריים. מעבר בין זהויות, בין סול לפאנק, בין שליטה להתפרקות. אלבום מעבר שהוא גם שיא.

Mort Garson – Mother Earth’s Plantasia
אלקטרוניקה מוקדמת עם סינתיסייזר מוג, אבל עם גישה כמעט נאיבית. מוזיקה לצמחים, אבל גם למאזינים שמחפשים מרחב אחר.

Chrome – The Visitation
רוק ניסיוני שמתחיל לפרק את עצמו מבפנים. צליל מחוספס, כמעט תעשייתי.

תמוז – סוף עונת התפוזים

ראוי שייזכרו
Ryo Fukui – Scenery
Jorge Ben – África Brasil
Selda Bağcan – Selda

---

ליאור: אקלקטיות כשיטה

Frank Zappa – Zoot Allures
אחד האלבומים המלוטשים והאישיים של פרנק זאפה. הפקה חדה, גיטרות ממוקדות, והומור מריר שמתכנס לשירים קצרים יחסית. בין ניסוי לפופ, זאפה מצמצם כאוס לכדי שליטה, ומסמן מעבר לעשור שבו השליטה האולפנית תהפוך לכלי יצירה מרכזי.

Relatively Clean Rivers – Relatively Clean Rivers
אלבום שצמח מתוך שוליים אמריקאיים מאוד ספציפיים:
קהילה דתית קטנה במיזורי, הרחק ממוקדי תעשייה כמו ניו יורק או לוס אנג׳לס. הסאונד מושפע מפולק פסיכדלי של סוף הסיקסטיז, יחד עם גוספל ורוחניות נוצרית.

Miles Davis – Pangaea
Miles Davis בשיא תקופת החשמל שלו. הקלטה חיה, צפופה ואגרסיבית מטוקיו, שבה Fאנק, רוק ואימפרוביזציה מתמזגים לזרם בלתי פוסק. זה ג׳אז שמפרק גבולות, כמעט פיזי בעוצמתו, ומסמן את קצה הדרך של דייוויס לפני הפרישה הזמנית.

Led Zeppelin – Presence
לד זפלין באלבום מצומצם וממוקד. הקלטה מהירה וצליל יבש מדגישים ריפים חדים וקול חשוף, במיוחד ב“Achilles Last Stand”. אלבום של הישרדות והתעקשות, רגע לפני הסדקים הגדולים.

Stevie Wonder – Songs in the Key of Life
Songs in the Key of Life הוא שיא יצירתי של Stevie Wonder. יצירה רחבת היקף שמחברת סול, פאנק, ג׳אז ופופ לאמירה חברתית עמוקה. עושר מוזיקלי, הפקה מדויקת ורגש בלתי מתפשר הופכים אותו לאבן דרך שמגדירה מחדש את גבולות המוזיקה הפופולרית.

Van der Graaf Generator – Still Life
Still Life מציג את Van der Graaf Generator בשלב מאוחר ומלוטש של הפרוג האפל שלהם. קומפוזיציות מורכבות, דרמה תיאטרלית וקולו הדחוס של פיטר האמיל יוצרים מתח מתמשך בין יופי לאימה.

Tom Waits – Small Change
תום ווייטס מתעמק בדמות הנווד העירוני. בלדות ג׳אזיות, פסנתר מעושן וסיפורים של שוליים ולילות ארוכים יוצרים עולם קולנועי דחוס. זה רגע שבו ווייטס מחדד זהות ייחודית ומתרחק מפולק ישיר לעבר נרטיב אפל ומובחן יותר.

Johnny “Guitar” Watson – Ain’t That a Bitch
Ain’t That a Bitch לוכד את Johnny Guitar Watson כשהוא מחדד שפה Fאנקית חלקה ומחושבת. גרוב מדויק, נגינה חסכונית וטקסטים עם קריצה יוצרים סאונד עירוני חד. זה רגע שבו הבלוז מתעדכן ומתחבר לדיסקו, לסול מודרני ולהשפעות שיגיעו בהמשך גם להיפ הופ.

---

מוטי: חי, בועט ומתרחב

801 – 801 Live
801 Live מתעד הרכב חד פעמי בהובלת Phil Manzanera ו-Brian Eno. שילוב של רוק, אוונגרד ואלקטרוניקה מוקדמת מתגבש להופעה חיה מדויקת ופתוחה. זה רגע מעבר בין רוק אמנותי לניסויים שיגדירו את סוף העשור.

Camel – Moonmadness
Moonmadness של Camel יוצא לאוויר העולם בשלב מלוטש ומרוכך של הפרוג. קטעים זורמים, מלודיות עדינות ונגינה מדויקת יוצרים תחושת ריחוף מתמשכת. זה אלבום שמוותר על דרמה כבדה לטובת איזון, שקיפות ויופי מדוד.

The Runaways – The Runaways
אלבום הבכורה של הרכב נשים צעיר ובועט שהכניס גלאם ורוקנרול לאנרגיה גולמית וישירה.
The Runaways נשמעות חדות, פרובוקטיביות ולא מתנצלות, עם שירים קצרים ודחוסים שמבשרים את הרוח שתתפוצץ בפאנק בשנים הבאות.

Thin Lizzy – Johnny the Fox
Johnny the Fox ממשיך את התנופה של Thin Lizzy עם סאונד הדוק ובטוח יותר. שילוב של רוק מלודי, גרוב קשוח וטקסטים אורבניים יוצר אלבום מגוון ודינמי, שמבסס את מעמדם כאחת הלהקות המדויקות והכריזמטיות של התקופה.

Daevid Allen & Euterpe – Good Morning
Daevid Allen איש להקת Gong, באלבום עם סאונד אקוסטי ובהיר יותר. פולק פסיכדלי עם ניחוח קנטרברי, קלילות מודעת לעצמה ורוח משחקית. זה אלבום יומיומי יותר, שמדגיש אינטימיות, חופש וגישה לא מחייבת ליצירה.

David Bowie – Station to Station

---

תומר ברוטמן: נקודת רתיחה

Rush – 2112
2112 מבסס את Rush ככוח מוביל בפרוג-רוק. סוויטה אפית בצד אחד ושירים ממוקדים בצד השני יוצרים איזון בין שאפתנות לנגישות. זה אלבום שמחבר טכניקה גבוהה עם אנרגיה רוקיסטית ישירה ומגדיר זהות ברורה לשנים הבאות.

מתי כספי – מתי כספי (הפעמון)
אלבומו השני של מתי כספי, המכונה “הפעמון”, הוא אחד משיאיו המוזיקליים. עיבודים מורכבים, הרמוניות עשירות ושילוב בין פופ, ג׳אז ומוזיקה קלאסית יוצרים אלבום אינטימי אך מתוחכם, שמגדיר סטנדרט גבוה להפקה ולכתיבה במוזיקה הישראלית של התקופה.

Queen – A Day at the Races
A Day at the Races ממשיך את התנופה של A Night at the Opera עם הפקה עשירה והרמוניות מורכבות.
Queen משלבים דרמה, פופ ורוק לכדי סאונד מלוטש ובטוח, שמחזק את מעמדם כלהקה שאפתנית ורבת סגנונות.

Ramones – Ramones
אלבום בכורה אייקוני החותר דרך כל מה שהיה מנופח ומורכב ברוק של התקופה. Ramones מציעים שירים קצרים, מהירים וחסרי עודפים, עם אנרגיה גולמית וישירה. זה אלבום שמפרק את כללי המשחק ומניח את היסודות לפאנק ולגישה מינימליסטית שתשפיע על דורות שלמים.

Stevie Wonder – Songs in the Key of Life

---

אבירן: חמצן וגרוב

Max Romeo & The Upsetters – War Ina Babylon
War Ina Babylon מחבר בין קולו של Max Romeo להפקה העמוקה של Lee Scratch Perry. רגאיי שורשי, טעון פוליטית ורוחנית, עם סאונד דאב מהדהד. זה אלבום שמזקק מחאה, אמונה וגרוב לאחד מהרגעים המדויקים של הז’אנר.

Jean Michel Jarre – Oxygène
Oxygène מסמן פריצת דרך באלקטרוניקה נגישה ורחבת דמיון. Jean-Michel Jarre בונה שכבות סינתיסייזרים אווריריות ומלודיות חוזרות שיוצרות מרחב צלילי פתוח. זה אלבום שתרגם ניסוי לאסתטיקה בהירה והשפיע עמוקות על אמביינט, ניו אייג׳ ופופ אלקטרוני בהמשך הדרך.

James Brown – Get Up Offa That Thing
האלבום שמחזיר את James Brown למוקד עם Fאנק הדוק וממוקד. גרוב קשיח, קריאות קצביות והפקה פראית מחדדים את התבנית. זה רגע שמזקק אנרגיה לרחבת הריקודים ומחזק את השפעתו על פאנק ודיסקו.

801 – 801 Live

ישי: שנת הראמונס

Al Stewart – Year of the Cat
Year of the Cat מחבר בין פולק לפופ מלוטש עם נגיעות ג׳אז ורוק רך. אל סטיוארט בונה שירים נרטיביים עם עיבודים עשירים והפקה מוקפדת. זה אלבום שמדגים כתיבה אלגנטית ואווירה קולנועית במסגרת נגישה ורדיופונית.

Ramones – Ramones
Max Romeo & The Upsetters – War Ina Babylon

מתן: פרוטו-פאנק רוק

The Modern Lovers – The Modern Lovers
אלבום הבכורה של המאהבים ממסצ׳וסס הוא גביעם הקדוש של רוקרים שהם גם חנונים וגם ווירדוז וגם מצחיקולים, אבל גם רגשנים. ג׳ונתן ריצ׳מן מאנפף ומזייף וכל כולו לב והאורגן של ג׳רי האריסון לא דומה לכלום. הטקסטים מבריקים וההפקה של ג׳ון קייל מושלמת.

Ramones – Ramones

בר: הקצה מתקרב

Aerosmith – Rocks
Queen – A Day at the Races
Ramones – Ramones
The Runaways – The Runaways

---

הקונצנזוס: המקומות שבהם כולם נפגשים

יש אלבומים שצפים שוב ושוב, לא במקרה אלא מתוך תחושת הכרח. הם לא רק טובים יותר, אלא כאלה שקשה לעקוף כשמנסים לשרטט את 1976.

Ramones – Ramones חוזר אצל כמה מהכותבים, ובצדק. זה לא עוד אלבום בכורה, אלא קיצור דרך אל העתיד. בזמן שחלק מהשנה הזו עדיין עסוקה בדיוק, מורכבות והפקה, הראמונס חותכים הכל. שניים שלושה אקורדים, שירים קצרים, כמעט אנטי-מוזיקליים במובן הקלאסי. ובכל זאת, או דווקא בגלל זה, זה הרגע שבו הרוק מתאפס על עצמו.

מולו עומד Stevie Wonder – Songs in the Key of Life, שמופיע גם הוא יותר מפעם אחת, ומייצג את הכיוון ההפוך בדיוק. מקסימליזם מוחלט. אלבום רחב, עמוס, מפורט עד רמת המיקרו. אם הראמונס מפרקים, סטיבי וונדר בונה. אם אחד מצמצם, השני מתרחב עד הקצה. שניהם יחד מגדירים את גבולות השנה.

גם Led Zeppelin – Presence חוזר, אבל ממקום אחר. לא כקונצנזוס מיידי אלא כאלבום שדורש הקשבה חוזרת. הוא פחות מבריק במבט ראשון, יותר עקשן. דווקא בגלל זה הוא נשאר. חזרה לגיטרות, למתח, לגוף של הלהקה.

במקום דומה נמצאים Aerosmith – Rocks ו-Queen – A Day at the Races. שניהם מייצגים שיא של רוק אצטדיונים לפני שינוי כיוון. האחד מלוכלך וכבד, השני מלוטש ותיאטרלי. שני מודלים שונים של גדלות, רגע לפני שהקרקע מתחילה לזוז.
ואז יש את David Bowie – Station to Station, שמופיע שוב ושוב לא כי הוא שייך לאיזה מחנה ברור, אלא כי הוא עצמו מעבר. אלבום שמסרב להתייצב. בין סול לאלקטרוניקה, בין זהות אחת לאחרת. בואי כבר לא נמצא בתוך הסצנה, אלא מעליה.

גם בשוליים יש חזרות מעניינות.

The Runaways – The Runaways מבשר את האנרגיה שתתפוצץ רגע אחר כך.
Max Romeo & The Upsetters – War Ina Babylon מחדד את הרגאיי כמוזיקה פוליטית עמוקה.
ו-801 – 801 Live מצביע על כיוון ניסיוני שממשיך להתפתח מתחת לרדאר.

בסופו של דבר, הכפילויות לא רק מחזקות אלבומים ספציפיים. הן מציירות מפה. מצד אחד פירוק, מצד שני בנייה. בין מינימליזם למקסימליזם, בין גוף לרעיון. 1976 לא בוחרת צד. היא מחזיקה את כולם במקביל.

• חמישה עשורים – חמש מהפכות מוזיקליות
• כל מה שאנשי האוזן חושבים על 1966
  
  

סיכום: רגע לפני פיצוץ

1976 היא שנה של קצוות. מצד אחד שלמות הפקתית, מצד שני התחלה של פירוק מכוון. האמנים הגדולים עדיין שולטים במדיום, אבל מתחת לפני השטח כבר מתגבשת תגובת נגד. הפאנק, האלקטרוניקה והאינדסטריאל אינם שוליים כאן. הם מתחילים לתפוס נפח.
זו לא שנה של מהפכה אחת ברורה. זו שנה של ריבוי כיוונים, של מעבר. מי שמקשיב לה היום שומע לא רק את מה שהיה, אלא בעיקר את מה שעומד לקרות.

---

1976 בלוח השנה

כמה רגעים מרכזיים של השנה במוזיקה

חודש	אמן	אלבום	מה קרה
ינואר 1976	David Bowie	Station to Station	בואי נכנס לעידן הדוכס הרזה הלבן ומנסח מעבר חד בין סול, קראוט ואלקטרוניקה.
פברואר 1976	Bob Marley & The Wailers	Rastaman Vibration	הרגאיי הופך לקול גלובלי של מחאה ותודעה פוליטית.
מרץ 1976	Led Zeppelin	Presence	חזרה לרוק גולמי וממוקד תחת מגבלות פיזיות, אלבום של הישרדות.
אפריל 1976	Ramones	Ramones	נקודת אפס. פשטות קיצונית שמפרקת את הרוק ומניחה את יסודות הפאנק.
מאי 1976	Aerosmith	Rocks	שיא של רוק אמריקאי מלוכלך וכבד רגע לפני דעיכה.
יוני 1976	Thin Lizzy	Johnny the Fox	המשך התבססות של רוק מלודי קשוח עם זהות ברורה.
יולי 1976	Stevie Wonder	Songs in the Key of Life	יצירה רחבת היקף שמגדירה מחדש את גבולות הפופ והסול.
אוגוסט 1976	The Runaways	The Runaways	אנרגיה גולמית וישירה שמבשרת את הפיצוץ שיגיע עם הפאנק.
ספטמבר 1976	Max Romeo & The Upsetters	War Ina Babylon	רגאיי שורשי עם עומק פוליטי והפקת דאב מהדהדת.
אוקטובר 1976	Joni Mitchell	Hejira	אלבום מסע אינטימי שמחבר פולק וג׳אז למרחב רגשי פתוח.
נובמבר 1976	Tom Petty & The Heartbreakers	Tom Petty & The Heartbreakers	דביוט שמבסס שפה של רוקנרול ישיר ועמיד.
דצמבר 1976	Jean-Michel Jarre	Oxygène	אלקטרוניקה הופכת נגישה, אווירתית ומלודית לקהל רחב.

---

• סיינה ספירו: הקול העוצמתי של הדור החדש יוצא לאור
• ג’נגו סופר עד עשר
• פטיפון סוני למתחילים: LX310BT או LX5BT?
• The Köln Concert: הדגמה חיה למה שאפשר לעשות עם פסנתר בלבד ולהשאר מרתקים
• “זה ספר על מאחורי הקלעים המטונף”: איה כורם מוציאה ספר חדש ומספרת על המאבק ששינה את חייה