שלושים שנה ל-In Sides: היצירה שהפכה את אורביטל לאדריכלי הסאונד של דור הרייב

מהאלבומים המגדירים של שנות התשעים: המסע של האחים הארטנול אל לב האלקטרוניקה האינטליגנטית

באפריל 1996, עולם המוזיקה הבריטי היה עסוק במאבקים הפנימיים של ה”בריטפופ“, אך מתחת לפני השטח (ובמרכז הרחבות) התחוללה מהפכה מסוג אחר.
האחים פיל ופול הארטנול הידועים יותר בתור הצמד Orbital, שחררו את אלבומם הרביעי, In Sides (29.4.1996).
האלבום ביסס את מעמדם כאחד ההרכבים האלקטרונים החשובים ביותר של התקופה, ויצר גשר מוזיקלי נדיר בין מוזיקת המועדונים האופורית לבין יצירה קולנועית, עמוקה ופוליטית.

הדרך אל ה”צדדים”: הקריירה עד 1996

לפני שהגיעו ל- In Sides, אורביטל כבר היו דמויות מפתח בסצנה. הם החלו את דרכם עם ה”אלבום הירוק” (1991) וה”אלבום החום” (1993), שהביאו לעולם המנוני רייב כמו “Chime“. ב-1994 הם הוציאו את Snivilisation, אלבום שהחל להראות סימנים של מורכבות פוליטית ומבנים מוזיקליים פחות קונבנציונליים.

ההופעה ההיסטורית שלהם בפסטיבל גלסטונברי ב-1994 נחשבת עד היום לנקודת המפנה שבה המוזיקה האלקטרונית קיבלה אישור “רשמי” כהופעת במה מרכזית שיכולה לסחוף המונים לא פחות מלהקות רוק. עם המוניטין הזה, הם נכנסו לאולפן כדי ליצור את מה שיהפוך ליצירת המופת שלהם.

מה השתנה ב-In Sides?

בעוד שאלבומיהם הקודמים הכילו רצועות קצרות יחסית שמתאימות לתקליטנים, In Sides הציג גישה שונה לחלוטין. זהו אלבום של “יצירות” ולא רק “טראקים”.
רוב השירים באלבום ארוכים (מעל 8 דקות) ובעלי מבנה קולנועי. הם מתפתחים באיטיות ובנויים משכבות רבות.
האלבום נוגע בנושאים כמו איכות הסביבה (השיר “Dŵr Budr” על זיהום המים בוויילס) והמלחמה בבלקן (“Adnan’s“) ומתהדר גם בטכנולוגיה ירוקה: שיר הפותח, “The Girl with the Sun in her Head“, הוקלט כולו באמצעות אנרגיה סולארית בלבד, מחווה לזכרה של חברה קרובה ופעילה סביבתית. עניין די פורץ דרך באותה תקופה.

המרכז הפועם: THE BOX

הטראק המזוהה ביותר עם האלבום הוא ללא ספק The Box. היצירה, שמחולקת בגרסת האלבום לשני חלקים, מייצגת את היכולת של אורביטל לייצר מתח פסיכולוגי באמצעות צלילי צ’מבלו אלקטרוניים ומקצב שבור.

הוידאו קליפ המיתולוגי

הקליפ של “The Box” הפך לאיקוני בזכות השימוש בטכניקת “Time-lapse” (צילום בהשהיה) מרהיבה. בקליפ מככבת השחקנית המוערכת טילדה סווינטון, המגלמת דמות שנדמה כי היא קפואה בזמן בעוד העולם סביבה נע במהירות מסחררת. הקליפ הצליח להעביר את התחושה הדיסאוריינטטיבית (מצב של בלבול חריף בתפיסת המרחב) של המוזיקה והפך לאחד הקליפים המשודרים ביותר ב-MTV באותה תקופה.

ההצלחה ב-MTV

באמצע שנות התשעים, MTV הקדישה רצועות שידור מיוחדות למוזיקה אלקטרונית, כמו התוכניות “Party Zone” ו-“Chill Out Zone”. אורביטל היו בני בית בתוכניות הללו. “The Box” לא היה סתם להיט מועדונים; הוא היה יצירה ויזואלית שזכתה להערכה רבה במצעדי הווידאו וחשפה את הצמד לקהל רחב שלא בהכרח פקד את הרייבים של סוף השבוע.

זיכרון אישי

בתקופה בה הכבלים כבר נחתו כמעט בכל בית בישראל והמושג “טלוויזיה חד ערוצית” הפך לזיכרון אפל מן העבר, ימי שישי בלילה היו חגיגה אמיתית מול המסך הקטן. הצפיה בזמן אמת בתכניות כל כך חדשניות ומעודכנות, הציפיה לדבר המסעיר הבא שעשוי להגיע כל רגע, הפכו את העניין לחוויה אמיתית לכל חובב מוזיקה ובעיקר בז’אנרים האלקטרונים.
המפגש הראשון עם המוזיקה והקליפ של The Box היה בערך כמו לעלות על טרמפ ברכב חייזרי ולראות את היומיום מזווית הראיה החוצנית הזו. לחלוטין לא תחושה שאפשר לשכוח.
גם לא אחרי 30 שנה.

• הרגע שבו בריסטול התחילה לנשום אחרת. על אלבום הבכורה של מאסיב אטאק
• כשההאוס פגש את הטריפ-הופ. כיצד הפכה פיית’לס להצלחה מסחררת
• לעמוד המוזיקה האלקטרונית באתר האוזן השלישית
  
  

מסע בין צלילים: צלילה לעומק של-In Sides

אם “The Box” הוא הלב הפועם, שאר הקטעים באלבום הם האיברים שמעניקים לו את עומקו הפוליטי והאמוציונליי.
האלבום נפתח באחת היצירות המרשימות ביותר מבחינה טכנית ורגשית: The Girl with the Sun in her Head.
זהו קטע שהוקלט כולו באמצעות אנרגיה סולארית (באמצעות ה-“Greenpeace Mobile Solar Generator”). והוקדש לסאלי הארדינג, חברה קרובה של ההרכב ופעילה סביבתית שנפטרה.
הקטע מתחיל כאופוריה בעלת צלילים עדינים של “התעוררות” ומטפס בהדרגה למקצב רייב קלאסי של אורביטל. הוא מסמל את התקווה והאנרגיה של הטבע.

מכאן עוברים אל P.E.T.R.O.L, קטע שהתפרסם כחלק מפסקול המשחק האיקוני Wipeout לקונסולת ה-PlayStation ועבור דור שלם של גיימרים, זהו הטראק שהגדיר את שנות ה-90.
זהו קטע אפל, מהיר ומלא באדרנלין המשתמש במקצבי Breakbeat שבורים ובסינתיסייזרים שמרגישים כמו מרדף מכוניות עתידני בלילה גשום. הוא מדגים את היכולת של אורביטל לייצר מתח קולנועי ללא מילים.

Dŵr Budr (מים מלוכלכים) הוא כבר כניסה לאמירה הפוליטית – סביבתית של הצמד.
השם בוולשית פירושו “Dirty Water”, והוא נכתב בתגובה לאסון הנפט של המכלית “Sea Empress” מול חופי ויילס ב-1996.
הקטע נפתח בשטיחי אמביאנט כשבהדרגה משתלבת שירה נשית מהפנטת ומלנכולית שנשמעת כמעט כמו קינה של הטבע והמוזיקה ומתפתחת מטראנס עדין לקצב תעשייתי כבד, שמדמה את הזיהום הפושט במים.
אל הזמרת שעומדת מאחורי הקול הקסום נגיע בהמשך.

Adnan’s היא אחת היצירות המרגשות ביותר בקריירה שלהם.
זהו קטע שנכתב במקור עבור האלבום Help של ארגון War Child, שנועד לסייע לילדים שנפגעו במלחמה בבלקן. הוא קרוי על שמו של עדנאן, ילד בוסני שאיבד את משפחתו.
בניגוד לקטעים אחרים, כאן יש שימוש במלודיות בעלות גוון מזרח-תיכוני/בלקני, המשתלבות עם קצב דאונטמפו עמוק. זהו רגע של חסד והומניות בתוך אלבום אלקטרוני קר, הכל במידה כמובן.

האלבום נסגר באפוס חללי של 24 דקות בשני חלקים – Out There Somewhere? (Part 1 & 2). ובו אורביטל חוזרים לשורשים המד”ביים שלהם. אלו טראקים שלוקחים את המאזין למסע אל מחוץ לאטמוספירה, עם שימוש נרחב בסינתיסייזרים מודולריים היוצרים סאונד עתידני מלווה בתחושה של מרחב אינסופי. זהו הקינוח המושלם לאלבום שחוקר את ה”פנים” (In Sides) ואז יוצא אל ה”חוץ” (Out There).

המפלצת של הבונוסים: “The Box” בגרסת 28 הדקות

האלבום יצא במספר מהדורות, כאשר המהדורה המוגבלת (שיצאה גם בארה”ב ובבריטניה) כללה דיסק בונוס יוקרתי. הדיסק הזה הכיל אוצרות למעריצים, כולל גרסאות חיות וקטעים נדירים.
אבל היהלום שבכתר הוא ללא ספק גרסת ה- 28 דקות ל- “The Box”.מדובר בפריט אספנים בדיוק בגלל הגרסה הזו.
באלבום הרגיל, “The Box” מחולק לשני חלקים קצרים יחסית, אבל הגרסה המלאה (שכוללת את ארבעת החלקים) היא האוונגרד בהתגלמותו:
במקום מבנה של שיר, מדובר בסימפוניה אלקטרונית, מסע מוזיקלי מרתק העומד בפני עצמו ונמשך כמעט חצי שעה, במהלכו השיר מתפרק ונבנה מחדש. החלקים הראשונים בונים את האווירה שעוברת דרך צלילי צ’מבלו ופעמונים, אל אמביינט עמוק ומגיעה עד למקצבים אינטנסיביים.

התגלית המשמחת: אליסון גולדפראפ

זה כנראה מה שקורה כשלוקחים אלבום בן 30 אל מעבדת הניתוחים, מפרקים אותו לגורמים ומחטטים בקרביו.
לפעמים צצות הפתעות.
הקרדיט היחיד באלבום שאינו קשור להפקה ניתן עבור קולות והשם שחתום עליו הוא Auntie.
מעולם לא התעכבתי על הפרט הזה והוא לא עורר שום סקרנות עד השבוע. בהרבה מקרים במוזיקה האלקטרונית, חלק מהכינויים, סתום וחסר משמעות.

והנה מסתבר שמי שאחראית לקולות האנושיים באחד האלבומים האהובים עלי בכל השנים הארוכות הללו, היא לא אחרת מ- אליסון גולדפראפ האהובה עלי מאוד בפני עצמה ומעולם לא ידעתי שיש קשר בין שתי האהבות האלה.
אמנם היא היתה אז כבר בת 29, ילדה בוגרת לכל הדעות אבל כמעט אף אחד לא הכיר אותה. ארבע שנים מאוחר יותר ייסדה את הצמד גולדפראפ שפרץ לתודעה עם אלבום הטריפ הופ המושלם – “Felt Mountain” והפך לאחד השמות הגדולים בפופ האלקטרוני העולמי. משם המשיכה לקריירת סולו ענפה שנעה בין אלקטרו להאוס מועדונים ונמשכת עד היום.
קולה של גולדפראפ ב-In Sides מעניק לאלבום את הגוון האנושי והמלאכי שמאזן את המכונות של האחים הארטנול.

האסתטיקה של ה”פנים”: העטיפה האיקונית של ג’ון גרינווד

לא ניתן לדבר על In Sides מבלי להתייחס למעטפת הוויזואלית המהפנטת שלו. עטיפת האלבום, פרי יצירתו של האמן ג’ון גרינווד (John Greenwood), הפכה לאחת המזוהות ביותר בתולדות המוזיקה האלקטרונית. היא מציגה איור מפורט להפליא, בסגנון רישום בעט, המזכיר דיאגרמות ביולוגיות או שרטוטים של מכונות מורכבות מהמאה ה-19.

השילוב בין האורגני למכני
האיור על העטיפה ובחוברת המצורפת משקף במדויק את המהות המוזיקלית של האלבום. כפי שהמוזיקה של אורביטל משלבת בין קשיחות של מכונות וסינתיסייזרים לבין רגש אנושי עמוק, כך גם האמנות של גרינווד מציגה יצורים או מבנים שנראים בו-זמנית כמו איברים פנימיים (הדהוד לשם האלבום In Sides) וכמו רכיבים אלקטרוניים סבוכים. הרישום הצפוף והעבודה בשיטת ה”קווים המצטלבים” (Cross-hatching) מעניקים לתמונה תחושה של עומק ואינטימיות, בניגוד מוחלט לאסתטיקה הצבעונית והרועשת שהייתה נהוגה בסצנת הרייב של אותן שנים.

הצהרה אמנותית בוגרת

הבחירה בלוח צבעים מאופק של חומים, אפורים וגווני אדמה סימנה את המעבר של אורביטל מהמועדון אל חדר ההאזנה. העטיפה הבהירה למעריצים ולמבקרים שמדובר ביצירה רצינית, כמעט אקדמית בפירוט שלה, המזמינה את המאזין “להיכנס פנימה” ולחקור את השכבות שלה.

הדימויים הוויזואליים הללו ליוו גם את הסינגלים שיצאו מתוך האלבום ויצרו שפה חזותית אחידה ובלתי נשכחת. עבור אספני הויניל, המהדורות הגדולות של האלבום מאפשרות להעריך את רמת הפירוט המרהיבה של גרינווד, שהפכה את העטיפה ליצירת אמנות שעומדת בפני עצמה, הרבה מעבר לקישוט בלבד.

מתוך עטיפת האלבום

המשך הקריירה: אחרי השיא של In Sides

לאחר ההצלחה האדירה של In Sides, אורביטל המשיכו להוציא אלבומים חשובים כמו The Middle of Nowhere (1999), שהיה פופי וצבעוני יותר. בתחילת שנות ה-2000 הם הוציאו את The Altogether, שכלל שיתופי פעולה עם אמנים כמו איאן מקלן.

הצמד ידע עליות ומורדות, כולל שתי פרידות רשמיות וחזרות לבמה. למרות זאת, הם מעולם לא הפסיקו להיות רלוונטיים. ב-2012 הם חזרו עם האלבום Wonky, ובשנים האחרונות (2023) שחררו את Optical Delusion, שזכה לשבחים רבים והוכיח שהיכולת שלהם לכתוב מוזיקה אלקטרונית עם אמירה חברתית, חזקה מתמיד.

In Sides נותר עד היום האלבום המגובש ביותר של Orbital. הוא לא היה רק “אלבום ריקודים” אלא הצליח להוכיח שמוזיקה הנוצרת ממכונות יכולה להיות מורכבת בדיוק כמו פרוגרסיב רוק, מרגשת כמו מוזיקה קלאסית, ובועטת כמו פאנק (Punk). הוא דרש מהמאזין קשב ריכוזי – דבר נדיר בעידן הטיקטוק של היום, מה שהופך את ההאזנה לו ל”חוויית האטה” (Slow Listening) מומלצת.
על הדרך בלטה גם העובדה שמוזיקה אלקטרונית יכולה להיות פוליטית בלי להגיד מילה, מורכבת בלי להיות משעממת, ומסחרית בלי לאבד את הנשמה. עבור כל חובב תקליטים ומוזיקה אלקטרונית, מדובר בפריט חובה באוסף שגם אחרי 30 שנה נשמע כאילו הגיע מהעתיד.

---

• היהלום שממשיך לנצנץ: 20 שנה ללכתו של סיד בארט
• 55 שנים בלי סצ’מו: האיש שלא רק ניגן ג’אז, אלא שינה את הדרך שבה העולם מקשיב
• מופע הארנבות של ד”ר קספר חוזרים לניינטיז, הפעם חלומות הנצח על גבי ויניל
• אוליביה רודריגו מתבגרת, ולא מתנצלת: האלבום החדש שמסמן את השלב הבא בקריירה
• נייל הורן מגיש את Dinner Party, אלבום שמסמן את הבגרות של כוכב One Direction