Blue Lines של Massive Attack: הרגע שבו בריסטול התחילה לנשום אחרת

 35 שנים לאלבום שהאט את הקצב והעמיק את הלב

יש אלבומים שמסמנים תקופה, יש כאלה שמגדירים ז’אנר ויש כאלה שמשנים את הדרך שבה אנחנו מרגישים מוזיקה.
Blue Lines של Massive Attack הוא בדיוק מהסוג השלישי. השבוע מציינים 35 שנים לצאתו.כשהוא יצא באפריל 1991, בריטניה כבר הייתה עמוק בתוך תרבות הרייב. הכול היה מהיר יותר, חזק יותר, גבוה יותר. ואז הגיע האלבום הזה והעז לעשות משהו כמעט חתרני: להאט. לנשום. להרגיש.

ב- 1991 עשיתי טיול אחרי צבא. לא במזרח, גם לא בדרום אמריקה.
מפונק חולה מוזיקה שכמותי לא היה מוכן לשמוע על שום דבר שאיננו אנגליה.
אז יחד עם החברה שהפכה לאשתי מאוחר יותר, החלטנו לעשות את אנגליה “מחוף לחוף”, באוטובוסים.
Blue Lines כבר יצא כמה חודשים לפני הטיול ואפילו שמעתי עליו (ואותו). בדיוק התחלתי לעבוד בחנות תקליטים בהרצליה. זו היתה תקופה שבה מדפי התקליטים האחרונים בחנויות ערי הספר בארץ הוצאו אחר כבוד ממקומם ובמקומם נכנסו עוד סטנדים של דיסקים.

את התקליט הזה קצת פספסתי. מאסיב תפסו אותי כמו גם את ליבת המיינסטרים כשלוש שנים מאוחר יותר עם Protection, השני שלהם שהפך אותם ללהקת איצטדיונים.
אבל ב- 91 כל זה עוד היה חצי מחתרתי. קטע של מבינים. ולכן גם כשהאוטובוס עצר לחניית ביניים של חצי שעה בבריסטול, על הדרך מקארדיף לבאת’, לא הבנתי את גודלו של הרגע.
לא הייתי בוודסטוק, לא בלונדון כשהתחולל הפאנק, גם לא במנצ’סטר בפריצה של הסטון רוזס.
כן הייתי בבריסטול 1991, אבל במקרה.
ניצלתי את ההפסקה לסיבוב בחנות תקליטים מקומית בתחנה המרכזית של העיר. זכור לי היטב שקניתי שם תקליט של איגי פופ שחיפשתי המון זמן.

בריסטול לפני הסערה

כאמור, Bristol של שנות ה- 80 לא הייתה לונדון שמאז ומתמיד שקקה מאוד מוזיקלית, גם לא מנצ’סטר שעדיין היתה ב”היי” מגל האינדי שיצא משם באמצע האייטיז ושטף את כל העולם. בריסטול לא היתה מזוהה כמוקד של תעשייה מוזיקלית.
אבל דווקא בגלל זה, היא הייתה חממה.
רחובות עם קהילה קריבית חזקה, סאונד סיסטמס של רגאיי ודאב, פאנק מחוספס, היפ הופ אמריקאי שמחלחל דרך תקליטים מיובאים. הכול התערבב, בלי היררכיה.
בתוך זה פעל קולקטיב בשם The Wild Bunch, לא להקה, אלא תנועה: דיג’ייז, גרפיטי, מסיבות, תרבות.
מתוכם צמחו: רוברט דל נאג’ה, גראנט מארשל ואנדרו ואולס.
יחד הם התחילו לזקק את מה שהיה באוויר למשהו חדש ומרענן שמצד אחד מזכיר המון דברים אבל מצד שני לא דומה לכלום.

מה היה קודם ומה השתנה

לפני Blue Lines, האלקטרוני היה ברובו פונקציונלי: טכנו, האוס, מוזיקה לרחבות מועדונים.
אבל מאסיב אטאק (להלן, מאסיב) לקחו את אותם כלים ושאלו שאלה אחרת:
ואם זה לא לרקוד אלא קודם כל להרגיש?
המוזיקה שלהם נבנתה מביטים איטיים, קצת עצלים, בס עמוק שמגיע מדאב, סאמפלים של סול והיפ הופ ומעל כל אלה קולות מאוד אנושיים. משהו שמנגיש את החווייה האלקטרונית.
הקהל צרך דרכם מוזיקה אלקטרונית עוד לפני שהיתה מוכרת ככזו.
וזה נשמע כמו לילה גשום בעיר. תחושה חזקה שתלווה הרבה מאוד אלבומים שעוד ייצאו בהמשך והושפעו עמוקות מהתרכובת שמאסיב רקחו אז.

הקולקטיב: מי באמת שר את האלבום הזה

Blue Lines הוא לא “אלבום של להקה” במובן הרגיל. הוא מרגיש כמו סרט עם דמויות שונות.
במרכז עומדת Shara Nelson, שהקול שלה ב-“Unfinished Sympathy” נשמע כמו לב שבור שמסרב להישבר לגמרי.
לצידה, Horace Andy מביא את העומק הדאבי והמהפנט.
ויש כמובן גם את Tricky, עם נוכחות אפלה, מעט מלחששת, שתהפוך אותו בהמשך לאמן משפיע עם קריירה עצמאית ומרתקת שנמשכת עד היום.
מאחורי הקלעים, ההפקה נעשתה על ידי מאסיב יחד עם Jonny Dollar והגישה הייתה חדשנית: לא “להקה מנגנת”, אלא שכבות של רעיונות, סאמפלים, קולות.

הרגע שבו נולד הטריפ הופ

אף אחד לא קרא לזה “טריפ הופ” ב 1991. אבל בדיעבד, זה הרגע שבו הכול התחיל.
Blue Lines יצר שפה חדשה:
לא דאנס, לא היפ הופ, לא סול. משהו באמצע. כור היתוך עם סאונד חדש וממכר.
ההשפעה הייתה מיידית.
Portishead לקחו את האפלוליות למקום קולנועי ודרמטי יותר (ובהחלט נגיע גם אליהם בקרוב), Tricky פיתח את הצד האינטימי והכאוטי, Roni Size הרחיב את הסאונד הבריסטולי לכיוון דרם אנד בייס, Smith & Mighty המשיכו לפתח את השורשים הדאביים.
פתאום בריסטול הפכה למפה. לא רק עיר, אלא סצנה.

קצת על שירים שנשארים בגוף

“Unfinished Sympathy” הוא רגע שקשה להסביר במילים. מיתרים דרמטיים, ביט מינימלי, וקול אחד שמחזיק הכול.
“Safe From Harm” מרגיש כמו הליכה לבד בלילה ו- “Daydreaming” כמו זיכרון שלא ברור אם הוא שמח או עצוב.
מדובר באלבום על, כזה שלא רק שומעים, הוא מחלחל ונכנס אל מתחת לעור. בקטע נעים.

רמיקסים והחיים שמעבר לאלבום

אם יש משהו שמבדיל את Blue Lines  מאלבומי בכורה אחרים, זה שהוא לא נשאר “יצירה סגורה”.
מהר מאוד הוא התחיל להתפרק, להיבנות מחדש, ולהמשיך לחיות מחוץ לגרסה המקורית.
זה לא רק אלבום אלא חומר גלם

 Unfinished Sympathy: שיר אחד, חיים שלמים

“Unfinished Sympathy” הפך כמעט מיד לאחד הרגעים הכי מזוהים עם הלהקה וגם לאחד הכי “נזילים”.
גרסת הסינגל שונה מעט מהאלבום, עם דגש חזק יותר על התזמור של וויל מאלון.
לשיר יצאו גרסאות 12 אינץ’ עם מיקסים שונים, חלקם ארוכים ואווריריים יותר. לאורך השנים השיר קיבל עריכות, רימסטרים ושחזורים שונים ובנוסף קיבל גם אינספור שימושים נוספים בפסקולים, פרסומות, הופעות חיות עם עיבודים משתנים.
מדובר בשיר נצחי שלא “נגמר” אף פעם. בדיוק כמו השם שלו.

Safe From Harm  ו- Daydreaming, גרסאות למועדונים

גם שירים פחות “מיינסטרימיים” מהאלבום קיבלו חיים משלהם:
Safe From Harm יצא במספר גרסאות סינגל עם מיקסים שמתאימים יותר למועדונים Daydreaming  קיבל טיפולים שהדגישו את הצד ההיפ הופי והדאב שלו.
האלבום אולי לא נבנה לרחבה, אבל החומרים שלו כן יכלו להתאים אליה, עם פרשנות נכונה.

הפילוסופיה של סאמפלינג: השפעה דו כיוונית

Blue Lines עצמו בנוי מסאמפלים רבים,תופעה שהיתה אז עדיין בגדר “חדשנית”, אבל מהר מאוד הוא בעצמו הפך למקור סאמפלים לאחרים.
לדוגמה: Safe From Harm מבוסס על ליין הבס של “Stratus” של Billy Cobham.

הקולאז’ הסוני של האלבום השפיע על מפיקים שבאו אחריו, במיוחד בבריסטול. ובהמשך גם אמנים בז’אנרים כהיפ הופ, דאונטמפו ואפילו R&B שאבו השראה ישירה מהמבנה של האלבום.

רימסטרים והוצאות מחודשות

האלבום עבר לאורך השנים כמה גלגולים כמו הוצאות CD מוקדמות עם שינויים קלים במאסטרינג, רימסטרים רשמיים ששיפרו את עומק הסאונד וכמובן גם מהדורות ויניל מחודשות, כולל כאלה שמנסות לשחזר את הצליל המקורי.
הבאס, השכבות, האוויר פתאום נשמעים אחרת לגמרי, במיוחד על ויניל.

השפעה על תרבות הרמיקס

אחד הדברים הכי מעניינים הוא איך Blue Lines שינה את הגישה לרמיקס.
לפני כן, רמיקס היה לרוב מהיר יותר, מכוון רחבה, מוגדר מאוד סגנונית.
אחרי האלבום הזה כבר היה ברור שרמיקס יכול להיות איטי יותר, יכול לשנות את מצב הרוח לגמרי ואפילו יכול להיות יצירה חדשה העומדת בפני עצמה.
זה פתח את הדלת למה שאנחנו מכירים היום כרמיקס “אמנותי”. פתאום גם בסגנונות דאונטמפו כאמביאנט וצ’יל יכולים להיות אחלה רמיקסים.
לי זה תמיד הזכיר את הגישה של סטנדארטים בעולם הג’אז.

שם, מלחמה ומודעות פוליטית

בתקופה שקדמה ליציאת Blue Lines או יותר נכון בזמן יציאת הסינגלים שקדמו לאלבום, בשנת 1991, העולם היה בעיצומה של מלחמת המפרץ (כנראה שלא השתנה הרבה מאז).
המתיחות סביב המלחמה, השידורים החיים מהפצצות והאווירה הציבורית הרגישה הפכו מילים כמו “Attack” לטעונות במיוחד.
הלהקה ספגה ביקורת על שמה שכלל את המילה “Attack” ולכן בחרה להשמיט אותה זמנית משמה ולהופיע ולהוציא חומרים תחת השם “Massive” בלבד.
זה קרה בעיקר סביב הופעות חיות באותה התקופה וגם על גבי חלק מהקרדיטים וההקשרים התקשורתיים.
עם זאת, האלבום עצמו עדיין יצא תחת השם Massive Attack, ולכן הרבה אנשים מפספסים את הסיפור הזה.
זה לא היה רק עניין של “רגישות שיווקית” אלא נבע מכמה דברים ובעיקר תחושת אי נוחות אמיתית עם שימוש במילה “Attack” בזמן מלחמה פעילה, מודעות פוליטית גבוהה של חברי ההרכב (שקיימת עד היום ומיד נגיע גם לכך) וגם רצון לא להיתפס כמי שמרוויחים מאסתטיקה אלימה בזמן כזה.
רוברט דל נאג’ה, שהיה גם אמן ויזואלי עם זיקה ברורה לאקטיביזם, הוביל קו שבו השם והאמנות הם חלק מאותה אמירה.
בסופו של דבר השם Massive Attack חזר לשימוש מלא זמן קצר לאחר מכן, כשהמתיחות הציבורית ירדה, אבל האירוע הזה השאיר חותם.
הוא חיזק את התדמית של הלהקה כהרכב פוליטי ומודע, הראה שהבחירות שלהם לא רק מוזיקליות, אלא גם ערכיות והיה רמז מוקדם למה שיגיע בהמשך, עמדות חדות יותר, כולל בנושאים גלובליים.

ישראל, חרמות והמציאות המורכבת

בשנים האחרונות, הלהקה מזוהה כאחת המובילות בתמיכה ביוזמות חרם תרבותי על ישראל.
רוב התכנים שלהם לא זמינים בשירותי סטרימינג מקומיים.
ועדיין, ההיסטוריה קצת פחות חד משמעית שכן ההרכב הופיע בישראל בעבר, כולל הופעה בפארק הירקון בתל אביב בשנת 1996 כהרכה החימום של דיוויד בואי במסגרת סיבוב ההופעות העולמי שלו ובהמשך גם ב- 1999 בסינרמה.
הדיסוננס הזה בין עמדה פוליטית לפעולה בפועל הפך לחלק מהשיח סביבם.

קלאסיקה אלקטרונית

גם היום, כששמים את התקליט, הוא לא נשמע כמו נוסטלגיה אלא די רענן ועכשווי. משהו שעדיין קורה.
יש הרבה אלבומים חשובים במוזיקה האלקטרונית, Blue Lines הוא באופן מובהק אחד שכזה. מסביבו אפשר לבנות אוסף שקשור לז’אנר ובאופן רך, כזה שלא כופה. או במילים אחרות: אלקטרוניקה – לא בדיוק מה שחשבתם.

---

• סיינה ספירו: הקול העוצמתי של הדור החדש יוצא לאור
• ג’נגו סופר עד עשר
• פטיפון סוני למתחילים: LX310BT או LX5BT?
• The Köln Concert: התקליט שהוכיח שפסנתר אחד יכול ליצור עולם שלם
• “זה ספר על מאחורי הקלעים המטונף”: איה כורם מוציאה ספר חדש ומספרת על המאבק ששינה את חייה