קים גורדון עדיין שורפת את העתיד

ב- Play Me אגדת Sonic Youth לא מנסה להישמע צעירה. היא פשוט נשמעת כמו מישהי שמבינה טוב יותר מכולם לאן העולם מדרדר

מאת אבירן שפר, צילום: Moni Haworth

יש אמנים שמזדקנים לתוך נוסטלגיה. יש כאלה שממחזרים את עצמם בזהירות כדי לא לאבד קהל. קים גורדון מעולם לא הייתה אחת מהם. גם בגיל 72, עם קריירה שכבר מזמן נכנסה לפנתיאון של הרוק האלטרנטיבי, היא ממשיכה להתנהג כמו מישהי שנמצאת בחזית של משהו מסוכן, לא פתור ולא לגמרי נעים להאזנה. Play Me הוא עוד הוכחה לכך.

האלבום החדש, שיצא דרך Matador Records, ממשיך את הקו שגורדון בנתה באלבומי הסולו האחרונים שלה, אבל דוחף אותו עוד יותר לכיוון של טראפ תעשייתי, ביטים שבורים, רעשי רקע מכניים ואסתטיקה של קריסת תרבות בזמן אמת. במקום לחזור לגיטרות של Sonic Youth או לשחזר את ימי הניו ווייב הניו יורקי, גורדון נשמעת כאן כמו מישהי שמקשיבה לחרדה הדיגיטלית של 2026 ומתרגמת אותה למוזיקה.

השותף המרכזי שלה, המפיק ג’סטין רייזן, שוב בונה עבורה עולם צלילי מלוכלך ומפורק. אבל בתוך כל הרעש הזה, Play Me הוא דווקא אלבום מאוד מדויק. הקטעים קצרים, כמעט אנטי אפיים, ורבים מהם נגמרים רגע לפני שהם מתפוצצים באמת. יש בזה משהו מאוד עכשווי. כמו גלילה אינסופית בפיד שלא מאפשר להתרכז בכלום ליותר משתי דקות.

הסינגל “Dirty Tech” נשמע כמו התקף חרדה בתוך משרד הייטק נטוש, עם טקסטים שמתעסקים באובססיית AI ובחיים שהופכים יותר ויותר מתווכים דרך אלגוריתמים. “Not Today” הוא אולי הרגע הכי קרוב כאן לשיר “קלאסי”, עם מבנה כמעט מלודי, אבל גם הוא עטוף בתחושת ניכור מכוונת. ואז מגיע “Busy Bee”, אחד הקטעים הבולטים באלבום, שבו דייב גרוהל מתארח על תופים בתוך קולאז’ כאוטי של דיאלוגים ישנים מ- MTV ורעש מתכתי מתפרק.

גם מבחינה רעיונית, Play Me ממשיך את העיסוק הישן של גורדון במתח בין אמנות, צריכה ותרבות פופ. שיר הנושא, למשל, נשמע כמו לעג מריר לעולם הפלייליסטים והאלגוריתמים של סטרימינג, עולם שבו מוזיקה הופכת לרעש רקע ממותג היטב. זה אלבום שמודע לחלוטין לכך שהמאזין המודרני כבר כמעט לא מקשיב באמת, ולכן הוא בוחר לתקוף אותו חזיתית.

ובכל זאת, למרות כל הדיסטופיה הזאת, יש ב־Play Me גם הומור. ציני, יבש, כמעט אבסורדי לפעמים, אבל הומור. גורדון אף פעם לא הייתה מטיפה פוליטית במובן הישיר, והכוח שלה נמצא בדיוק באזור הזה שבין ביקורת תרבותית לבדיחה פרטית שאולי לא כולם יבינו.

מבחינה מוזיקלית זה לא אלבום קל. מי שמחפש את Sonic Youth כנראה יתאכזב. אבל מי שמוכן להיכנס לעולם של גורדון כפי שהוא היום, יקבל אחת היוצרות האחרונות מהרוק האלטרנטיבי שעדיין נשמעת מסוכנת באמת. לא בגלל ווליום או פרובוקציה, אלא בגלל שהיא ממשיכה להשתנות בלי פחד.

לחנות הגיעו שתי גרסאות ויניל של האלבום: מהדורה קלאסית על ויניל שחור לצד מהדורת ויניל לבן מרשימה במיוחד, שמתאימה באופן כמעט מושלם לאסתטיקה הקרה והמונוכרומטית של האלבום עצמו.

• סיינה ספירו: הקול העוצמתי של הדור החדש יוצא לאור
• ג’נגו סופר עד עשר
• פטיפון סוני למתחילים: LX310BT או LX5BT?
• The Köln Concert: הדגמה חיה למה שאפשר לעשות עם פסנתר בלבד ולהשאר מרתקים
• “זה ספר על מאחורי הקלעים המטונף”: איה כורם מוציאה ספר חדש ומספרת על המאבק ששינה את חייה