הסיוט האורווליאני שהפך ליצירת מופת: חזרה ל”חדר 101″

רשימת הזהב של האנדרגראונד המקומי נפגשה בשלהי 1984 כדי ליצור (מיני) אלבום פולחן חד פעמי, שיוצא כעת מהבוידעם ומוכיח שלא איבד גרם מהעוצמה שלו

אבירן שפר

בשלהי שנת 1984, כשהעולם כולו היה עסוק בנבואות הזעם של ג’ורג’ אורוול, המוזיקה האלטרנטיבית בישראל רתחה מתחת לפני השטח. מועדונים מיתולוגיים כמו ה”פינגווין” וה”ליקוויד” היו מרכז העצבים של תרבות שחיפשה צלילים קרים, מקצבים מכניים ואסקפיזם קודר. בתוך האווירה המחשמלת הזו צמח אחד הפרויקטים המסתוריים, האפלוליים והנחשקים ביותר בתולדות האנדרגראונד המקומי: להקת “חדר 101” (Room 101).

זה לא היה הרכב שגרתי שבילה את זמנו בחזרות במקלט מעופש בדרום תל אביב, אלא סופר גרופ מחתרתי חצי סודי, שאיגד כמה מהכוחות היצירתיים והפרועים ביותר של האייטיז.
בימים אלה, המיני אלבום היחיד של ההרכב זוכה לעדנה מחודשת עם הוצאה מיוחדת על גבי תקליט ובסטרימינג, ובתוספת בונוסים למהדורה המקורית והנדירה מה שמאפשר לצלול שוב אל תוך חדר הסיוטים שהפך ליצירת מופת נשכחת.

המסע לניו יורק: היכן שהפחדים הופכים לצלילים

הסיפור של “חדר 101” מתחיל דווקא מתוך רצון להתנתק ולהתרחק. בסוף שנת 1984, יוסי אלפנט ומוסא נחמיאס, שניים מהעמודים התומכים של “להקה רטורית“, החליטו לארוז מזוודות ולטוס לניו יורק. אל התפוח הגדול הם לא הגיעו כדי לנוח, אלא כדי להמשיך ליצור בסביבה חדשה ומאתגרת. שם, באולפנים המקומיים, הם הקימו פרויקט מוזיקלי מיוחד וקראו לו על שם החדר המפורסם מספרו של אורוול “1984” – אותו מקום עינויים שבו אדם פוגש את הסיוט הגדול והעמוק ביותר שלו.

בניו יורק הצטרפו אליהם דמויות מפתח נוספות שעיצבו את אופי הפרויקט:

• עדנה דה-בר: בת זוגו של אלפנט באותם ימים, שהוסיפה את קולות הרקע המהפנטים שלה.
• דוד גרוואי: איש הלהקות “היחידה לטיפול נמרץ” ו”כרומוזום”, שהופקד על עמדת הקלידים והעניק לצליל את המרקם האלקטרוני-אפל שלו.

אלפנט כתב ושר שם שני שירים לפרויקט: “Away And After” ו- “Homeplace Is Calling“. כשחזרו השניים לישראל, המעגל היצירתי הושלם בארץ כאשר עופר הררי (חברם ל”להקה רטורית”) הוסיף ערוצי תופים חיים באולפן. יחד עם שני שירים שכתב והוביל נחמיאס – “Empty Skies” ו- “Empty Windows” – נולד בתחילת 1985 מקסי סינגל (EP) שהפך מיד לפריט מבוקש בקרב יודעי דבר.

הרכב חד פעמי של ענקי מחתרת

מה הופך את “חדר 101” ליצירה כה מרתקת גם במרחק הזמן? התשובה טמונה בפסיפס האנושי שמרכיב אותה. זהו אלבומם היחיד, ובקרדיטים שלו אפשר למצוא את “רשימת הזהב” של האקסצנטריות והכישרון של התקופה: יוסי אלפנט, מוסא נחמיאס, עופר הררי, דורון אייל (המוכר לכולם כ”שולץ האיום“), דוד גרוואי ועדנה דה-בר.

השילוב בין הגיטרות האקספרסיביות והטקסטים המיוסרים של אלפנט לבין הבס האייקוני והנמוך של מוסא נחמיאס יצר סאונד ניו-וייב מובהק, קר ומנוכר אך בו זמנית מזיע מאנרגיה, שנוסח כולו באנגלית. זו הייתה מוזיקה שלא ניסתה להתחנף לרדיו הישראלי הממוסד של אז. היא כיוונה ישירות ללב של לונדון או מנהטן, אך נשאה בתוכה את המלנכוליה החריפה ואת חוסר השקט הטיפוסיים ליוצרים המקומיים באותם ימים.

הקאמבק הגדול: מהבוידעם אל הוויניל והסטרימינג

במשך עשורים רבים, מי שביקש להאזין לצלילים של “חדר 101” נאלץ לרדוף אחרי עותקים מקוריים ושחוקים בחנויות יד שנייה שמחירם הלך והאמיר ככל שהזמן עבר, או להסתפק בהקלטות באיכות ירודה שהועלו לרשת. המיתוס סביב חוסר הזמינות של החומרים רק הגדיל את האפקט והעצים את מעמדו של האלבום כאלבום פולחן נדיר.

ההוצאה המחודשת מנגישה את הפרוייקט המרתק וכאמור מגובה גם בשני קטעי בונוס נדירים הרואים אור לראשונה על גבי תקליט: “Beautiful Girls” סקיצה ייחודית שלא נכנסה לתקליט המקורי, אשר נכתבה והוקלטה על ידי ההרכב באותם ימים סוערים בניו יורק של 1984 ו-“Gassolina” – ביצוע מחוספס ואנרגטי שהוא למעשה קאבר ללהקת “כרומוזום” המיתולוגית, בה היו שותפים דורון אייל ודוד גרוואי יחד עם רמי פורטיס ורונה ורד.

הזיכרון שנותר חקוק בצליל

ההאזנה ל”חדר 101″ כיום חושפת יצירה שלא איבדה מהרלוונטיות או מהעוצמה שלה. היא תופסת את יוסי אלפנט בנקודת זמן קריטית ובשיא כוחו היצירתי, רגע לפני הפריצה הגדולה שלו עם אהוד בנאי והפליטים, ורגע לפני שהפך למפיק העל שעיצב את פני הרוק הישראלי כולו בשנות התשעים (עד למותו הטרגי והמוקדם על הבמה בשנת 1991).

“חדר 101” הוא לא רק עוד אלבום נוסטלגי. הוא עדות חיה ובועטת לדור של מוזיקאים שלא פחדו להעז, לנסוע הכי רחוק שאפשר כדי למצוא את הקול הפנימי שלהם, ולתרגם את החרדות הקיומיות העמוקות ביותר שלהם לאמנות על-זמנית. כעת, כשהדלת לחדר הזה נפתחה לרווחה, גם קהל צעיר וחדש יכול להיכנס וללכת לאיבוד בתוכו.

• שישי של אהבה ושנאה. גיג באוזן עם שפי ישי
• חדש על המדף | יוני 2026
• 55 שנים ל- Blue: האלבום של ג’וני מיטשל שהפך כאב אישי לאמנות נצחית
• קיילי מינוג: הדוקו שהזכיר לי להתאהב בכוכבת הפופ של המאה הקודמת
• מנערת קאנטרי לאייקון גלובלי: 20 שנה לסינגל הבכורה של טיילור סוויפט