איפה בדיוק מתחיל הקסם של ההארד בופ: Moanin

אלבום הארד בופ קלאסי שמחבר בין בלוז גרוב ואנרגיה מתפרצת והופך לנקודת כניסה מושלמת לעולם הג׳אז

אבירן שפר

יש אלבומים שמדברים אל הראש ויש כאלה שמדברים אל הגוף. Moanin של Art Blakey וההרכב שלו Jazz Messengers מצליח לעשות את שניהם בו זמנית. זהו אחד מתקליטי הג׳אז שמרגישים אותם לא פחות משהם נשמעים, אלבום שמחזיר את המוזיקה לקרקע עם קצב, נשמה ואנרגיה חיה.

למי שנכנס לעולם של ג׳אז למתחילים, זהו שלב טבעי אחרי אלבומים כמו Kind of Blue ו- Time Out. אם שם פוגשים מרחב או משחקים עם קצב, כאן פוגשים גרוב ברור, ישיר וממכר.

למה האלבום הזה חשוב

Moanin שיצא בשנת 1958 הוא אחד האלבומים שהגדירו את סאונד ההארד בופ. הסגנון הזה נולד מתוך הביבופ אך חזר לשורשים עמוקים יותר של בלוז וגוספל, והכניס לג׳אז תחושת חום, קצב ונגישות.

האלבום הזה חשוב משום שהוא מצליח לאזן בין מורכבות מוזיקלית לבין תחושה מיידית. הוא לא מוותר על עומק, אבל גם לא דורש מאמץ כדי ליהנות ממנו. כבר מהצלילים הראשונים ברור שיש כאן משהו חי, אנושי ומלא תנועה.

הקטע הפותח Moanin הפך לאחד הסמלים הגדולים של הג׳אז. המלודיה שלו פשוטה יחסית אך בלתי נשכחת, והקריאה והתגובה בין הפסנתר לכלי הנשיפה יוצרת תחושה של שיחה מוזיקלית ישירה.

זהו רגע שבו הג׳אז חוזר להיות גם אינטלקטואלי וגם גופני, כזה שמדבר גם ללב וגם לקצב הפנימי של המאזין.

מי מנגן כאן ולמה זה חשוב

ההרכב באלבום הזה הוא דוגמה מושלמת לכימיה קבוצתית:

• Art Blakey בתופים
• Lee Morgan בחצוצרה
• Benny Golson בסקסופון טנור
• Bobby Timmons בפסנתר
• Jymie Merritt בקונטרבס

ארט בלייקי הוא לא רק מתופף אלא מנהיג שמניע את ההרכב קדימה. הנגינה שלו מלאה כוח ודחיפה, והוא יוצר בסיס שמאפשר לכל שאר הנגנים להתפתח מעליו.

לי מורגן מביא חצוצרה חדה ומלאת ביטחון, בעוד בני גולסון מוסיף עומק מלודי. אבל אחד הגורמים המרכזיים לצליל של האלבום הוא בובי טימונס, שהלחין את הקטע Moanin והביא איתו השפעה ברורה של גוספל ובלוז.

החיבור בין הנגנים יוצר תחושה של להקה אמיתית, לא רק אוסף סולנים.

מה שומעים כאן ואיך להקשיב

Moanin, הוא אלבום שמיד תופס את האוזן, אבל ככל שמקשיבים לו יותר, מגלים בו שכבות נוספות.

הקטע הפותח מתחיל עם פסנתר שמציג רעיון פשוט וחזרתי, ואז נכנסים כלי הנשיפה ומפתחים אותו. יש כאן מבנה ברור של קריאה ותגובה, שמזכיר שורשים של בלוז וגוספל.

בהאזנה לאלבום כדאי לשים לב לכמה דברים:

• איך התופים דוחפים את המוזיקה קדימה כל הזמן
• איך הקונטרבס מחזיק את הגרוב בצורה יציבה
• איך כל סולו נשאר מחובר לשיר ולא מתנתק ממנו

שלא כמו אלבומים מודאליים יותר, כאן הקצב הוא מרכז הסיפור. הוא לא רק רקע אלא מנוע.

הקטעים Blues March ו- Along Came Betty מראים צדדים שונים של ההרכב, בין קצב צבאי כמעט הומוריסטי לבין רכות מלודית יותר.

למי זה מתאים

זה אחד האלבומים הנגישים ביותר למי שמחפש תקליטי ג׳אז למתחילים.

מי שמתחבר לקצב, לגרוב ולתחושת תנועה ימצא כאן בית מידי.
מי שמרגיש שאלבומים אחרים היו מעט מופשטים מדי, ימצא כאן משהו ברור יותר.
וגם מאזינים מנוסים חוזרים אליו שוב ושוב בגלל האנרגיה הייחודית שלו.

זה ג׳אז שאפשר גם להקשיב לו וגם להרגיש אותו בגוף.

למה חייבים אותו על ויניל

Moanin הוא אלבום שמרוויח במיוחד מהאזנה על ויניל.

התופים של בלייקי נשמעים עמוקים ונוכחים יותר, הקונטרבס מקבל משקל פיזי, וכל ההרכב נשמע כאילו הוא מנגן באותו חדר. זה חשוב במיוחד באלבום שמבוסס על אנרגיה קבוצתית.

בנוסף, זה אלבום שעובד בצורה מושלמת כחוויה שלמה. כל צד של התקליט שומר על איזון בין קטעים אנרגטיים לבין רגעים רגועים יותר.

להאזין לו ברצף זו הדרך להבין באמת את הדינמיקה של ההרכב.

לסיכום

Moanin הוא תזכורת לכך שג׳אז לא חייב להיות מרוחק או מורכב כדי להיות עמוק.

הוא ישיר, קצבי, מלא חיים, ובאותו זמן גם עשיר ומדויק.
זהו אלבום שמחזיר את הג׳אז לשורשים שלו, בלי לוותר על התפתחות.

למי שמתחיל את הדרך, זה אחד התקליטים החשובים ביותר להכיר.
ולמי שכבר בפנים, זה אלבום שתמיד כיף לחזור אליו.

• סיינה ספירו: הקול העוצמתי של הדור החדש יוצא לאור
• ג’נגו סופר עד עשר
• פטיפון סוני למתחילים: LX310BT או LX5BT?
• The Köln Concert: הדגמה חיה למה שאפשר לעשות עם פסנתר בלבד ולהשאר מרתקים
• “זה ספר על מאחורי הקלעים המטונף”: איה כורם מוציאה ספר חדש ומספרת על המאבק ששינה את חייה