דייב ברובק משנה את חוקי המשחק ו”טייק פייב” אחד, שזוכה לחיי נצח: Time Out

האלבום שהוכיח שג׳אז יכול להיות גם נגיש וגם חדשני ולהישמע אחרת מכל מה שהכרתם

יש אלבומים שמגדירים תקופה, ויש אלבומים שמאתגרים את הדרך שבה מוזיקה עובדת. Time Out של Dave Brubeck עושה את שניהם בו זמנית. הוא הצליח להיות אחד האלבומים הנמכרים ביותר בג׳אז, ובאותו זמן גם אחד הניסיוניים ביותר מבחינה קצבית.

עבור מי שמתחיל להיכנס לעולם של ג׳אז למתחילים, זהו שלב טבעי אחרי אלבום כמו Kind of Blue. אם שם הדגש הוא על מרחב והרמוניה, כאן הפוקוס עובר לקצב, למבנה ולתחושת תנועה אחרת לגמרי.

למה האלבום הזה חשוב

כאשר Time Out יצא בשנת 1959, הוא הציג רעיון פשוט אך מהפכני. במקום להשתמש במשקלים רגילים כמו ארבע ארבע, האלבום מתבסס על מקצבים לא שגרתיים כמו חמש ארבע ותשע שמיניות.

זה אולי נשמע טכני, אבל התוצאה היא תחושת האזנה שונה לחלוטין. המוזיקה לא מתקדמת בצורה צפויה, והיא יוצרת מתח עדין שמחזיק את המאזין מרוכז.

ההישג הגדול של האלבום הוא בכך שהוא מצליח לקחת רעיון מורכב ולהפוך אותו לנגיש. הקטע Take Five הפך לאחד מקטעי הג׳אז המוכרים ביותר, למרות ואולי בגלל המשקל הלא שגרתי שלו.

זהו רגע שבו ג׳אז מצליח להיות גם חדשני וגם פופולרי, מבלי לוותר על אף אחד מהצדדים.

• מדריך תקליטי ג’אז למתחילים
• כל מה שצריך לדעת על תקליטים

מי מנגן כאן ולמה זה חשוב

ההרכב של הרביעייה של ברובק הוא חלק בלתי נפרד מהצליל הייחודי של האלבום:

• Dave Brubeck בפסנתר
• Paul Desmond בסקסופון אלט
• Eugene Wright בקונטרבס
• Joe Morello בתופים

הכימיה בין הנגנים כאן שונה מזו של הרכבים אחרים. במקום אינטנסיביות או מתח, יש תחושת איזון ורוגע. הנגינה של פול דזמונד, במיוחד, היא מה שמגדיר את האלבום. הצליל שלו קליל, כמעט אוורירי, והוא יוצר ניגוד מעניין למורכבות הקצבית שמתחת לפני השטח.

גם ג׳ו מורלו בתופים משחק תפקיד מרכזי. במקום רק לשמור על קצב, הוא הופך את המקצב עצמו לאלמנט מוביל. הנגינה שלו ב- Take Five היא דוגמה מושלמת לאיך תופים יכולים להוביל קטע מבלי להשתלט עליו.

מה שומעים כאן ואיך להקשיב

Time Out הוא אלבום שקל ליהנות ממנו, אבל גם כזה שכדאי להקשיב לו לעומק.

בהאזנה ראשונה, המוזיקה נשמעת זורמת ונעימה. אבל אם מקשיבים קצת יותר, מתחילים לשים לב למשהו מוזר אך מסקרן. הקצב לא “יושב” כמו שאנחנו רגילים.

Take Five, למשל, בנוי על משקל של חמש ארבע. במקום ספירה רגילה של ארבע פעימות, יש כאן תחושה מעט לא יציבה שמחזיקה את הקטע בתנועה מתמדת.

Blue Rondo à la Turk לוקח את זה אפילו רחוק יותר, עם חלוקה מורכבת שמושפעת ממוזיקה טורקית. אך למרות המורכבות, הקטע נשאר קליט ואנרגטי.

בהאזנה לאלבום הזה, כדאי לשים לב לכמה דברים:

• איך הקצב זז מתחת למלודיה
• איך הפסנתר והסקסופון מאזנים בין מורכבות לפשטות
• איך התופים הופכים לחלק מרכזי מהסיפור

זהו אלבום שמלמד להקשיב לא רק למה שמנוגן, אלא לאיך הוא זז בזמן.

למי זה מתאים

Time Out מתאים במיוחד למאזינים שנכנסו כבר קצת לעולם הג׳אז ורוצים להרחיב אותו.

למי שמחפש ג׳אז למתחילים, הוא עדיין נגיש מאוד.
למי שמחפש משהו קצת אחר, הוא מציע חידוש בלי להיות קשה מדי.
ולמי שאוהב קצב, זה אחד האלבומים המסקרנים ביותר להתחיל מהם.

הוא פחות “רגשי” מ- Kind of Blue, אבל יותר משחקי ומפתיע.

למה חייבים אותו על ויניל

Time Out הוא אלבום שמרוויח במיוחד מהאזנה על תקליט.

ההפרדה בין הכלים, במיוחד בין התופים לסקסופון, נשמעת ברורה יותר. הקצב, שהוא הלב של האלבום, מקבל עומק ונוכחות שמורגשים יותר בויניל.

בנוסף, זה אלבום שעובד מצוין כחוויה שלמה. כל צד של התקליט בנוי כך שייקח את המאזין דרך סדרת רעיונות, ולא רק דרך קטעים בודדים.

להאזין לו ברצף, בלי לדלג, זו הדרך להבין באמת מה ברובק ניסה לעשות כאן.

לסיכום

Time Out הוא הוכחה לכך שג׳אז לא חייב לבחור בין מורכבות לנגישות.

הוא מציע חוויה שונה, כזו שמשחקת עם הזמן, עם הציפיות ועם הדרך שבה אנחנו מקשיבים למוזיקה.

זה לא רק אלבום חשוב, אלא גם אלבום מהנה בצורה יוצאת דופן.
וכזה שיכול לפתוח דלת נוספת, קצת אחרת, לעולם הג׳אז.

---

• סיינה ספירו: הקול העוצמתי של הדור החדש יוצא לאור
• ג’נגו סופר עד עשר
• פטיפון סוני למתחילים: LX310BT או LX5BT?
• The Köln Concert: הדגמה חיה למה שאפשר לעשות עם פסנתר בלבד ולהשאר מרתקים
• “זה ספר על מאחורי הקלעים המטונף”: איה כורם מוציאה ספר חדש ומספרת על המאבק ששינה את חייה