1996 לא נגמרה: “The Score” בן 30

הפוג’יז לקחו היפ־הופ, ערבבו עם נשמה, והשאירו אלבום על-זמני

מאת תומר קופר

באמצע שנות ה-90 קם דבר בעולם ההיפ-הופ, כשה-Fugees פרצו לחיינו. הטריו של לורין היל, וייקליף ג’ין ופראס מישל,  השילוב שהם עשו עם ראפ, R&B ורגאיי היה משב רוח מרענן במיוחד בתקופה ההיא, ולכל מי שגדל על MTV בשנות התשעים יהיה קשה מאוד לשכוח את הסינגלים והקליפים שלהם שמילאו את המסך ב-1996 – השנה בה שחררו את אלבומם השני The Score, שיצא בדיוק היום לפני 30 שנה.  

השם של הלהקה לקוח מהמילה Refugees, עם הקשר להגירה ומחאה חריפה נגד השלטון האמריקאי דאז. מה שמשאיר את התקליט הזה רלוונטי יותר מאי פעם. הי טראמפ. 

ובאלבום עמו מתערבלים צלילים מילים ומוזיקה שיוצקים פנימה מהפכה קטנה ונצחית.  

אחרי ההקדמה הקצרה בפתיחה, הטריו מרים מיקרופונים באמת כשוייקליף ג’ין מוביל אותנו ל-How Many Mics. עם ה-Name Droppings והרפרנסים (כולל Mazel Tov אחד) והרעיון של לעשות טוב דרך המיקרופון ולהשתמש היטב במילים שנזרקות החוצה. משהו שה-Fugees עושים גם באופן נוקב ויפה, לאורך האלבום. 

אם צוינו קודם הקליפים ב-MTV, אז זה של Ready Or Not הוא אחד הזכורים והיקרים יותר שנוצרו בנייטיז. זה שהולם לגמרי את הוויב, המילים והאווירה של השיר המבריק הזה. גם אחת מהדוגמאות המושלמות לשילוב בין סול לראפ עם בית-פזמון. כל ההתחלה של השיר וחלק מהרקע שלו מגיעים מהקטע Boadicea מאלבום הבכורה של הזמרת Enya (אי אפשר לשמוע את הקטע שלה כיום ולא להריץ בראש את Ready Or Not). שילוב אדיר ואף מהפנט על הביטים והמילים של הפוג’יס. 

הסינגל הראשון של The Score היה Fu-Gee-La, שיצא כבר חודשיים לפני יציאת האלבום. זו היתה החשיפה הראשונה להוצאה הזו, עם הפזמון הקליט והקליפ שצולם בג’מייקה שמדמה את חברי ההרכב באיזה מבצע שוד ובריחה.  

הסינגל השני ועוד להיט היסטרי, היה בדמות הקאבר וההברקה של Killing Me Softly With His Song. השיר שהולך אחורה לתחילת שנות השבעים והיה הכי ידוע לפני כן בגרסתה של רוברטה פלאק. ב-96 לורין היל לגמרי הפכה אותו גם לשלה ושל הפוג’יס. 

יש קאבר נוסף באלבום שנלקח גם כן משנות השבעים. גרסת הפוג’יס ל-No Woman, No Cry של בוב מארלי. עוד החלטה נהדרת להחיות שיר ישן ולהתאים אותו לאווירה ולרצועות האחרות של The Score. מעבר לסינגלים ולקאברים נמצאים עוד צדדים מעולים של הלהקה, שעזרו להפוך את האלבום למקשה השלמה והטובה שהוא. שירים כמו Zealots שמייצגים היטב את המהות של הפוג’יס. להקה שהייתה מפגש של כישרונות ויכולת שמשום מה נשארה עם שני אלבומי אולפן בלבד בדיסקוגרפיה הכה קצרה שלהם.  

אחרי ההצלחה הענקית, השלישייה התפרקה, מלבד כמה איחודים קטנים עם השנים, בעיקר להופעות. פראס יצא לפרויקטים שונים בעוד וייקליף ג’ין ולורין היל זכו להצלחה נוספת בקרירות סולו. אבל ההילה של פוג’יס נשארה בוהקת עד היום, גם שלושים שנה אחרי האלבום האדיר הזה.  

• כיצד התפתחה המוזיקה בעשורים האחרונים

• סיינה ספירו: הקול העוצמתי של הדור החדש יוצא לאור
• ג’נגו סופר עד עשר
• פטיפון סוני למתחילים: LX310BT או LX5BT?
• The Köln Concert: הדגמה חיה למה שאפשר לעשות עם פסנתר בלבד ולהשאר מרתקים
• “זה ספר על מאחורי הקלעים המטונף”: איה כורם מוציאה ספר חדש ומספרת על המאבק ששינה את חייה