1996 במוזיקה: האלבומים הגדולים של השנה

30 שנה ל-1996: אנשי האוזן השלישית נזכרים, סוקרים וממליצים | פרוייקט מיוחד

מאת אבירן שפר וצוות האוזן השלישית

שנת 1996 הייתה רגע מעניין במיוחד בתולדות המוזיקה. הניינטיז כבר היו עמוק בתוך העשור, אבל שום דבר עדיין לא נראה מובן מאליו. הרוק האלטרנטיבי התפצל לאינספור כיוונים, האינדי הבריטי והאמריקאי הצמיחו קלאסיקות, ההיפ הופ ביסס את מעמדו ככוח יצירתי מרכזי, והמוזיקה האלקטרונית כבר מזמן לא הסתפקה ברחבות הריקודים. במקביל, הפאנק המשיך לבעוט, הטריפ הופ הפך לחלק בלתי נפרד מהנוף המוזיקלי, ויוצרים מכל קצוות העולם מצאו דרכים חדשות לערבב בין סגנונות.

זו הייתה שנה שבה אלבומים כמו Endtroducing….. של DJ Shadow ו- Pinkerton של Weezer הציעו שתי דרכים שונות לחלוטין להגדיר מחדש את גבולות המוזיקה הפופולרית, בעוד If You’re Feeling Sinister של Belle and Sebastian ו-Being There של Wilco הוכיחו שאפשר לייצר יצירות אישיות ועמוקות בלי לוותר על מלודיות ושירים מצוינים. לצד כל אלה יצאו גם אלבומים שהמשיכו מסורות ותיקות, אך עשו זאת באופן שהרגיש רענן ורלוונטי.

לרגל 30 שנה ל־1996, חזרנו אל הבחירות של אנשי האוזן השלישית. ביקשנו מהם לבחור את האלבומים שנשארו איתם, את התקליטים שהם עדיין חוזרים אליהם ואת אלה שלדעתם ראויים לתשומת לב מחודשת. התוצאה היא מפגש בין טעמים שונים, ז’אנרים שחוצים זה את זה וזיכרונות אישיים, שממחיש עד כמה עשירה ומגוונת הייתה השנה הזאת.

---

ליז קוז’וקרו: אלקטרוניקה, פסיכדליה וגיטרות

Aphex Twin – Richard D. James Albu
ריצ’רד ד’ ג’יימס בשיא היצירתיות שלו, באלבום שמשלב מקצבים שבורים, מלודיות כמעט ילדותיות וצלילים אלקטרוניים שלא נשמעו כמו שום דבר אחר. הוא הפך לאחת מאבני הדרך של האלקטרוניקה הניסיונית בשנות התשעים.

Stereolab – Emperor Tomato Ketchup
אלבום שמחבר בין קראוטרוק, פופ מינימליסטי, מוטורים חשמליים והשפעות של מוזיקת לאונג’. Stereolab יצרו כאן עולם מוזיקלי ייחודי, אינטלקטואלי אך גם מלא בגרוב ובמלודיות.

Type O Negative – October Rust
אלבום שבו הגותיקה והמטאל של Type O Negative מקבלים גוון מלודי, רומנטי וחושני יותר. פיטר סטיל והלהקה נעים בין כבדות, הומור שחור ושירים שנשמעים כמעט כמו בלדות פופ אפלות.

Suede – Coming Up
למי שאוהב את הצד המלודי והצבעוני של הבריט פופ, זהו אחד האלבומים המובהקים של התקופה. Suede מצליחים להפוך גיטרות, פזמונים גדולים ותיאטרליות בריטית למוזיקה קליטה ומלאת אופי.

Orbital – In Sides
יצירה רחבת יריעה של צמד האחים הארטנול, שנעה בין טכנו, אמביינט ומוזיקה אלקטרונית קולנועית. אחד האלבומים שהראו עד כמה רחוק אפשר לקחת את המוזיקה האלקטרונית מעבר למועדון.

Plug – Drum’n’Bass for Papa
פרויקט של לוק וייברט, שמציג את הצד היצירתי, המהיר והמשתנה של הדרם אנד בייס. האלבום מחבר בין מקצבים מורכבים, בסים עמוקים וסאונד אלקטרוני מלא המצאות.

אסא אופק בוחר: מסיאטל ועד הכחול האפור של סיון שביט

Pearl Jam – No Code
האלבום הכי רביעי והכי אנטי מסחרי של פרל ג’ם שתפס את ההרכב בשיאים של מתח פנימי מיאוס, והחלפת מתופף. הלהקה נדדה בין 3 אולפנים שונים ביבשת עד שחזרה לסיאטל להוציא יצירה שבטית, ניסיונית ופרועה.
מהמאבק הקשוח שניהלו עם טיקטמאסטר ויצאו ממנו מותשים לגמרי, נוצר אלבום מעולה שהסיט אותם ממסלול הגראנג’ אל דרך מסוגננת וכבדה יותר. עטיפת הדיגי פק המקופלת מכילה מאות צילומי פולוריד אבסטרקטים שאת רובם צילם וודר ורובם לא משהו אבל הרעיון הדהד בכל פריים: נו קוד, נו לוגו, נו פרל ג’ם, נו מאטר. כמה אדיר התקליט הזה. פרטים במצעד הבילבורד. מקום ראשון אגב.  

Soundgarden – Down on the Upside
האלבום החמישי של הלהקה שיקפל את תקופת סיאטל ויפרק את ההרכב (עד האיחוד המאוחר יותר ב-2012) אבל יציג אלבום מושחז, חד ומרגש ביותר. האלבום מאופיין בסאונד פחות כבד ומטאלי בהשוואה לקודמו, תוך שימוש בכלים אקוסטיים שונים (מנדולינה) ומשונים (סיטאר) אבל סולן אחד ענק עם איכויות של אלוהה מרחף כהרגלו בווקאליות שלא תאמן וממסמר את סאונדגארדן כאבות המזון. הלהקה הפיקה את האלבום בעצמה לטובת חופש אמנותי מוחלט, והוכיחה שסיאטל על המפה ותישאר על המפה, עד שתתלה את עצמה במוטל בדטריוט. דאון און דה אפסייד הניב שני להיטים גדולים שזכורים לחלק מהמאזינים ועוד אחד נפלא, עם פתיחה מאסיבית יפה ותוקפנית (Pretty Noose) שכמעט והביא להם את הגראמי. קריסס’אמק.

סיון שביט – הכחול האפור הזה
אלבום הבכורה המוערך של אחת סיון שביט, שלרגע נחשבה היודית רביץ הבאה, עם מלנכוליה מצמררת ואינטימיות שחיברה בין האדם לאוזניות. לא יכולת לחצות את הכביש בת”א של 1996, בלי להרגיש שאתה שניים בתוך אוטו. ג’נגו ואמדורסקי (שהפיקו מוזיקלית) העלו לגדולה את שביט עם תקליט ייחודי ויפהפה עד כאב. היעלמותה אחר כך הכאיבה יותר. נשקי אותנו ונחלים.

מתן אלחדף: אינדי, מלודיות וגיטרות

Belle and Sebastian – If You’re Feeling Siniste
אלבום שהפך את Belle and Sebastian לאחד ההרכבים החשובים של האינדי הבריטי. סטיוארט מרדוק כתב כאן שירים עדינים, מלנכוליים וחכמים, שנשמעים כמעט צנועים מדי במבט ראשון, אך חושפים עולם שלם בהאזנה חוזרת.

Social Distortion – White Light, White Heat, White Trash
מייק נס והלהקה מחברים בין פאנק רוק, רוקנרול והשפעות קאנטרי באלבום קשוח ומלודי. הוא מציג את Social Distortion בשלב שבו הם כבר יודעים להפוך את האנרגיה של הפאנק לשירים גדולים.

Silver Jews – The Natural Bridge
אלבום אינטימי של דייוויד ברמן, עם כתיבה שנעה בין הומור יבש, עצב ותובנות קטנות על החיים. המוזיקה מינימליסטית יחסית, אבל המילים והאווירה מעניקות לה עומק יוצא דופן.

The Lemonheads – Car Button Cloth
אלבום שהחזיר את אוון דנדו אל האיזון שבין פאוור פופ, רוק אלטרנטיבי ושירי גיטרה קליטים. הוא אולי פחות מוכר מקודמו, It’s a Shame About Ray, אבל מכיל לא מעט רגעים מוצלחים.

תומר ברוטמן: פאנק מלודי, פופ משובח ואהבה למוזר

Descendents – Everything Sucks:
אחרי הפסקה ארוכה, ה-Descendents חזרו ב־1996 עם “Everything Sucks” – אלבום מלודי, נגיש ומלא באנרגיה פּאנקית. שירים קצרים, חדים ומלאי הומור, שמוכיחים שהלהקה לא שכחה איך עושים את זה.

The Cardigans – First Band on the Moon:
הקרדיגנס לוקחים כאן את הפופ המתוק והמלודי שלהם למקום אפל ומלנכולי יותר. לצד “Lovefool”, האלבום משלב פופ, רוק ואווירה כמעט קולנועית, ומביא לקהל בינלאומי רחב יותר את הקסם המעט מוזר שהפך אותם לכל כך מזוהים.

China Drum – Goosefair:
פּאנק מהיר, מלודי ואנרגטי, עם גיטרות דוהרות, פזמונים קליטים ולא מעט רגש מתחת לכל הרעש. “Goosefair” הוא דוגמה מצוינת לצד המלודי והישיר של הפּאנק הבריטי באמצע שנות ה־90.

Pain – Midgets With Guns:
קשה לתייג את “Midgets With Guns” – הוא מסרב להישאר בתוך ז’אנר אחד, וזה בדיוק חלק מהקסם שלו. פאנק ורוק אלטרנטיבי נפגשים כאן עם כלי נשיפה, קלידים, מלודיות קליטות והומור משונה. Pain יוצרים מוזיקה אנרגטית ושובבה, שמתחתיה מסתתרים גם טקסטים אישיים ולעיתים אפלים. אלבום לא שגרתי, מלא אופי וגיוון.

Fountains of Wayne – Fountains of Wayne:
אלבום הבכורה של Fountains of Wayne מציג פופ־רוק קליט ומלא בגיטרות, עם מלודיות נהדרות ופזמונים שנשארים בראש. לצד הצד הכיפי והאנרגטי יש כאן כתיבה חדה, הומור ציני וסיפורים קטנים על אהבה ושגרה. אלבום נגיש ומהנה, שמתגלה כמלא באופי בהאזנות חוזרות.

איתמר שחם: מהפופ האפל ועד לנויז

המכשפות – מתכסות
האלבום האחרון של להקת המכשפות, כולו גרסאות כיסוי אפלות וייחודיות. במקום להסתפק בביצועים נאמנים למקור, הלהקה לוקחת את השירים למחוזות משלה, עם הצליל המחוספס והאווירה המסתורית שהפכו אותה לאחת הלהקות המיוחדות ברוק הישראלי.

Suede – Coming Up
האלבום השלישי של Suede סימן שינוי בכיוון של הלהקה, עם שירים קצרים, מלודיים ופופיים יותר. ברט אנדרסון והחברים הציגו כאן צד צבעוני ונגיש, בלי לוותר על הדרמה ועל הגיטרות המזוהות איתם.

Unwound – Repetition
אחד האלבומים החשובים של הרכב הנויז־רוק האמריקאי. Unwound מצליחים לשלב בין אנרגיה פאנקיסטית גולמית למבנים מוזיקליים מורכבים, חזרתיות מטרידה ואווירה מתוחה. חובה לאוהבי נויז ורוק אלטרנטיבי שנמצא מחוץ למסלול המרכזי.

נוי זילברמן: אלבומים שאי אפשר להפסיק לחזור אליהם

Endtroducing….. DJ Shadow
מאזין פוטנציאלי: אז מה אתה בעצם עושה?
שאדו: אני מנגן על פטיפונים.
מאזין פוטנציאלי: אה, אז אתה פשוט דיג’יי? אתה כאילו מתקלט על הפטיפונים.
שאדו: לא, אני מנגן עליהם. מכיר גיטרה, פסנתר- אז ככה.
מאזין פוטנציאלי: רגע, לא הבנתי.
שאדו: ממממ… עזוב זה לא בשבילך.

Tortoise – Millions Now Living Will Never Die
אחרי עשרות רבות של האזנות ועדיין לא ברור מה זה “פוסט רוק”. נו טוב, נמשיך להאזין עד שאולי בעתיד נדע. או שפשוט נוותר על הצורך בהגדרות.

Underworld – Second Toughest in the Infants
מוצרט הלחין את תקופת הנאורות. בטהובן הלחין את תקופת הרומנטיקה. אנדרוורלד הלחינו את שנות התשעים.

Rachel’s – Music for Egon Schiele
בחירה לא קלה. מוזיקה כל כך יפה למופע מחול על צייר מוכשר עם פה שכנראה הפיק ללא הפסקה את המשפט “מה??!!! היא לא נראית בת…”

Manic Street Preachers – Everything Must Go
היעלמותו המסתורית של ריצ’י אדוארדס, הצלע הרביעית בהרכב, יצרה אלבום פרידה ספוג ביופי ובכאב. באלבום הבא שלהם, זה אני שנפרדתי מהלהקה.

Squarepusher – Feed Me Weird Things
אין הרבה אלבומים מהז’אנר שלא ננטשו לגווע ולמות בעשור הזה. זה אחד מהם.

Paperclip People – The Secret Tapes of Dr. Eich
כשקארל קרייג מכוון לרחבת הריקודים אין אכזרי ממנו. אזהרה למשתמשים מתחילים: ישבנים נייחים לא יתקבלו בהבנה.

Dr. Octagon – Dr. Octagonecologyst
סליחה, אני יש לי רק שאלה. אתה דוקטור למה בדיוק?
ועכשיו, באמת סליחה מ: דה לה סול, גוסטפייס קילה, הרוטס, פרינס פול, נאז, ג’רו דה דמאג’ה, טרייב קולד קווסט, פוקסי בראון ודיג’יי ואדים.

אסף אמדורסקי – אסף אמדורסקי
הרבה האזנות חוזרות ברצף, ללא הפסקה, לאלבום. בעיקר לאורך שמירות מייגעות של שמונה שעות בסדיר. זובי ענק על הקצין התורן, שניסה לתפוס אותנו שוברים שמירה.

דניאל גולדברג: בק, סיון שביט ודן תורן

Beck – Odelay
האלבום הכיפי והחדשני הזה של בק מ-1996 לא מתיישן עם השנים, אלא עדיין נשמע מרענן ובועט גם שלושים שנה אחרי. האלבום, שיצא שנתיים אחרי Mellow Gold הנהדר שהציב את בק על המפה, מציג שלמות הפקתית ניכרת יותר, אבל עדיין שומר על הקו ה”קולי” וה”זרוק” שהופך את בק לאמן כל כך מיוחד.

סיון שביט – הכחול האפור הזה
אלבום הבכורה הנהדר של סיון שביט מייצג את הכיוונים החדשים שהגיעו למיינסטרים של המוזיקה הישראלית בשנות התשעים. האלבום כולל תשעה שירים מקסימים, בהם הלהיט הענק “נשקי אותי” ושיר הנושא המהפנט, שמשלבים אופל, רומנטיקה ואינטלקטואליות. השירים נכתבו על ידי שביט עצמה והולחנו גם על ידה, בשיתוף בעלה אמיר צורף, שגם הפיק מוזיקלית את האלבום. הדרים־פופיות, צלילי הגיטרה המערבונית והכינורות, לצד השירה הנמוכה והרומנטית של שביט, נשמעים כמו השראה גדולה לדברים שלנה דל ריי תעשה 25 שנים מאוחר יותר. מוזר לחשוב שהיא כנראה כלל לא מכירה את האלבום הזה, וחבל.

דן תורן – יורד נמוך
האלבום המעולה הזה של דן תורן מ־1996 מציג את הרוק האלטרנטיבי הבועט של שנות התשעים בישראל בגרסתו הבוגרת יותר. מצד אחד יש בו שירי פולק־רוק ברוח ניל יאנג, ומצד שני הוא מגיע למחוזות של נגיעות אלקטרוניות ורוק כבד. הכול מתאחד לאחד האלבומים השלמים ביותר בסצנת הרוק הישראלי העשירה של הניינטיז.

תומר קופר: רוקנרול, כאב וכתיבה גדולה

The Black Crowes – Three Snakes and One Charm
האלבום שמסמל בשבילי את הסוף של תקופת הזהב של הקרואוז, זו של 92 עד 97 עם הגיטריסט מארק פורד. ב־Three Snakes הלהקה משלבת גרוב ופ’אנק עם הרוקנ’רול הקלאסי שלה, ויש כאן כמה מהקטעים היותר מיוחדים ויפים שלה.

Gillian Welch – Revival
אלבום הבכורה של גיליאן וולש בהפקתו של טי בון ברנט. אלבום שהחזיר בניינטיז פולק שורשי משובח, והוציא לדרך קריירה נפלאה שנמשכת עד היום.

Heatmiser – Mic City Sons
האלבום השלישי והאחרון של ההרכב עם אליוט סמית’, שכבר היה אחרי שני אלבומי סולו בזמן שיצא. מתחים רבים שררו בין חברי הלהקה עוד לפני יציאת האלבום, אבל זו שירת ברבור נהדרת להרכב האינדי־רוק האבוד.

Neil Young & Crazy Horse – Broken Arrow
מהאלבומים הכי בלתי מוערכים מבחינתי בקריירה של ניל יאנג. יופי של הוצאה עם הסוסים, שרק שלושת הקטעים הראשונים באלבום כבר שווים את הכול, עם החשמל, הלכלוך והסאונד האדיר שלהם.

Patti Smith – Gone Again
אלבום הקאמבק של פטי סמית’, שגם התחיל את שורת האלבומים המאוחרים הנהדרים שלה. הוא יצא לאחר מות אחיה, בעלה פרד סוניק סמית’ והחבר הקרוב רוברט מייפלת’ורפ. פטי לקחה את כל המשקל והצלקות והפכה אותם למוזיקה מעולה שפרצה ממנה בתחילת תקופת יצירה אדירה.

Pearl Jam – No Code
אלבום המפנה של פרל ג’אם, שהשאיר מאחור את מעריצי הלהיטים ו־MTV ושמר איתו את הקהל האדוק, שנהנה מגיוון מוזיקלי ומיצירה חופשית ללא פשרות או להיטים. שירים כמו Off He Goes, Present Tense, Hail, Hail ו־In My Tree מדגימים היטב את הכיוון הזה.

R.E.M. – New Adventures in Hi-Fi
אחרי הלהיטים הגדולים של תחילת הניינטיז, .R.E.M שחררו אלבום פגז שכלל סאונד חדש, הפקה שונה ומעולה, והחזיר במעט את האווירה של אלבומי האייטיז לצד צליל מהודק ומלוכלך יותר. הפייבוריט שלי אצלם אחרי שנות השמונים.

Tom Petty & The Heartbreakers – She’s the One
בגדול זה פסקול לסרט הנשכח של אדוארד ברנס, אבל הוא מתפקד לגמרי גם כאלבום אולפן של ה- Heartbreakers, שאחראים על כולו. יש בו כמה קטעים חדשים ושלל שאריות יפהפיות מהאלבום Wildflowers, שבמקור תוכנן כאלבום כפול.

The Wallflowers – Bringing Down the Horse
האלבום שהוכיח שהכישרון במשפחת צימרמן, או דילן, עובר הלאה. האלבום השני של להקתו של ג’ייקוב דילן הוא רוק אלטרנטיבי ניינטיזי במיטבו, כזה שעובד עד היום. נזכרתי בזה לא מזמן בהאזנה חוזרת, כי בנובמבר אראה אותם מבצעים את האלבום כולו לרגל 30 שנה לצאתו.

Wilco – Being There
עוד אלבום שני, הפעם של Wilco. לא הרבה להקות משחררות אלבום כפול כבר באלבום השני, אבל החבורה של ג’ף טווידי עשתה זאת והצליחה לחלוטין. שעה ורבע בלי קטע מיותר, עם אלט־קאנטרי־רוק משובח שהיה ירייה מוזיקלית מדויקת לעבר האלבומים המושלמים שיגיעו אחריו.

רוי סגל: מהאלטרנטיבי ועד לקצוות הכבדים

Placebo – Placebo
אלבום הבכורה של Placebo הציג להקה בריטית עם צליל גיטרות חד, מלודיות אפלות וזהות אנדרוגינית מובהקת. הוא הציע אלטרנטיבה מעניינת לבריטפופ הפופולרי של התקופה והניח את היסודות להמשך דרכה של הלהקה.

Lamb – Lamb
אלבום הבכורה של הצמד הבריטי אנדי בארלו ולואיז רודס, שחיבר בין טריפ הופ, אלקטרוניקה, ג’אז ושירה מלאת רגש. התוצאה נעה בין קטעים שבירים ואינטימיים לבין הפקות אלקטרוניות כבדות יותר.

Eyehategod – Dopesick
אחד האלבומים המזוהים ביותר עם הסלאדג’ מטאל של ניו אורלינס. גיטרות נמוכות, קצב כבד ואווירה מחניקה הופכים אותו לחוויה מוזיקלית לא מתפשרת, שנשענת על החיבור בין דום, הארדקור ופאנק.

Tommy Wright III – On the Run
אלבום של הראפר מממפיס, מהשמות הבולטים של הסצנה המקומית והעצמאית של שנות התשעים. הצליל הגולמי והאפל שלו מייצג צד פחות מוכר של ההיפ הופ האמריקאי, הרחק מהמרכזים המסחריים של ניו יורק ולוס אנג’לס.

Godflesh – Songs of Love and Hate
ג’סטין ברודריק ו־G. C. Green ממשיכים כאן את החיבור הייחודי בין מטאל, אינדסטריאל ומקצבים מכניים. האלבום כבד, מנוכר ומינימליסטי, וממחיש עד כמה מעט מרכיבים דרושים כדי לייצר תחושת לחץ מתמשכת.

רודי נטר: הרוק האלטרנטיבי בשיאו (אבל לא רק)

Soundgarden – Down on the Upside
האלבום החמישי של Soundgarden מצא את הלהקה בשלב שבו הצליל הכבד שלה כבר התגבש, אבל הרצון להתנסות ולצאת מהמסגרת נותר בעינו. כריס קורנל והחברים הציגו כאן יצירה מגוונת, שנעה בין ריפים כבדים לשירים מלודיים ומורכבים יותר.

Stone Temple Pilots – Tiny Music… Songs from the Vatican Gift Shop
אלבום שהרחיק את Stone Temple Pilots מהצליל הגראנג’י המזוהה איתם בתחילת הדרך, לטובת הפקה פסיכדלית יותר, שירים קצרים ומלודיות מפתיעות. אחת העבודות המסקרנות של הלהקה.

Alice in Chains – MTV Unplugged
מפגש חשוף ומצמרר עם אחת הלהקות הגדולות של סיאטל. ההרמוניות הקוליות של ליין סטיילי וג’רי קנטרל, לצד העיבודים האקוסטיים לשירים המוכרים, הפכו את ההופעה למסמך מוזיקלי יוצא דופן.
האלבום יצא לאחרונה (אוקטובר 2026) מחדש על גבי ויניל כפול.

• קראו עוד על ההופעה האייקונית של Alice in Chains

Afghan Whigs – Black Love
גרג דולי והלהקה לקחו את הרוק האלטרנטיבי למחוזות אפלים, עם השפעות של סול, מוזיקה שחורה ופסקולים קולנועיים. Black Love הוא אלבום דרמטי ומלא מתח, שבו כל שיר נשמע כמו סצנה בסיפור גדול יותר.

Nick Cave and the Bad Seeds – Murder Ballads
ניק קייב חוזר למסורת של בלדות רצח ומגיש אלבום אפל, תיאטרלי ולעיתים גם משעשע באופן מטריד. שיתוף הפעולה עם קיילי מינוג ב־Where the Wild Roses Grow הפך לאחד הרגעים הזכורים ביותר שלו.

Beck – Odelay
בק לוקח היפ הופ, פולק, בלוז, פאנק ורוק, זורק הכול לבלנדר ומגיש אלבום שנשמע כמו מסיבת רחוב סוריאליסטית. כאוס מוחלט, אבל איכשהו כל חתיכה נופלת בדיוק במקום.

אהוד בנאי – עוד מעט
אהוד בנאי ממשיך לטייל בין רוק, בלוז ומוזיקה מזרחית, עם סיפורים קטנים על אנשים, מקומות ורגעים שהופכים לשירים גדולים. אלבום שמרגיש כמו נסיעה לילית בכבישים מוכרים, כשברדיו מתנגנת ישראל אחרת.

דן תורן – יורד נמוך
דן תורן מגיש רוק ישראלי ישיר, מחוספס ואישי, בלי לנסות להסתיר את הסדקים. לפעמים דווקא כשמנמיכים ציפיות ויורדים נמוך, מגיעים למקומות הכי מעניינים.

Placebo – Placebo
אלבום הבכורה של Placebo הוא הצהרה חדה, אפלה ומלאת מתח, עם גיטרות מחוספסות, בס דומיננטי וקולו האנדרוגיני והייחודי של בריאן מולקו. רוק אלטרנטיבי שמערבב גלאם, פאנק ומלנכוליה, ומביא איתו תחושת זרות והתנגדות לכל מה שמיינסטרימי ומנומס.

מוטי כהן: רוקנרול מחתרתי, גראז’ וצלילים מהשוליים

Jeff Dahl – Back at the Devil Tree Ranch
רוקנרול מחוספס שמחבר בין פאנק, גלאם ורוק אמריקאי מלוכלך. ג’ף דאל הוא מהשמות ששמרו על רוח האנדרגראונד גם כשהמוזיקה האלטרנטיבית הפכה לתעשייה גדולה.

Thee Headcoats – In Tweed We Trust
בילי צ’יילדיש וההרכב שלו ממשיכים את מסורת הגראז’ רוק הבריטי עם גיטרות גולמיות, שירים קצרים ויחס מזלזל במוסכמות של הפקה מלוטשת.

Julian Cope – Interpreter
ג’וליאן קופ ממשיך את מסלול הסולו האקלקטי שלו, עם חיבור בין רוק פסיכדלי, כתיבה אישית וניסיונות מוזיקליים שמתרחקים מהפופ המסחרי.

Gretchen Hofner – Maria Callous
בחירה פחות מוכרת שמייצגת את הצד האספני של רשימת השנה. אלבומים מהסוג הזה מזכירים שלא כל מה שראוי להישמע מחדש הפך בהכרח לקלאסיקה מוכרת.

Freddy Lynxx – No Pleasure Thrills
רוקנרול עצמאי וגיטרות מחוספסות, עם גישה שמעדיפה את האנרגיה ואת האופי על פני הפקה נוצצת.

The Jon Spencer Blues Explosion – Now I Got Worry
ג’ון ספנסר והחבורה שלו ממשיכים לערבב בלוז, פאנק, גראז’ ורוקנרול כאילו כללי הז’אנר מעולם לא נכתבו. אלבום מלא גרוב, רעש ואנרגיה מתפרצת.

Tim Smith’s Extra Special OceanLandWorld – Tim Smith’s Extra Special OceanLandWorld
פרויקט הסולו של טים סמית’, מנהיג Cardiacs, ממשיך את מסורת הפופ המורכב והבלתי צפוי שלו. זהו אלבום למאזינים שאוהבים שהמוזיקה משנה כיוון בדיוק כשהם חושבים שהבינו לאן היא הולכת.

The Cure – Wild Mood Swings
אלבום שבו רוברט סמית’ והלהקה נעים בין פופ צבעוני, רגעים מלנכוליים וקטעים אפלים יותר. הוא אולי אינו מהאלבומים המוערכים ביותר של The Cure, אבל מציג את הרבגוניות שלהם.

Peter Perrett – Woke Up Sticky
הסולן של The Only Ones ממשיך את דרכו כאמן סולו, עם כתיבה חדה וצליל רוקנרולי שמגיע ממסורת בריטית ארוכה של שירים על אהבה, כישלון וחיים לא פשוטים.

שיראל זדה: חמש בחירות מ-1996

Fishmans – Long Season
יצירה פסיכדלית ומהפנטת של ההרכב היפני, שנעה בין דאב, רוק ואמביינט ומתפתחת בהדרגה למסע מוזיקלי ארוך.

Belle and Sebastian – If You’re Feeling Sinister
אלבום אינדי־פופ סקוטי עדין ואינטימי, עם מלודיות מלנכוליות, כתיבה שנונה וסיפורים קטנים על אנשים ועל החיים.

Weezer – Pinkerton
אלבום חשוף וחסר עכבות, שבו Weezer החליפו את הפופ המלוטש של אלבום הבכורה ברוק גולמי ובשירים אישיים על בדידות, תשוקה וחוסר ביטחון.

DJ Shadow – Endtroducing…..
אלבום פורץ דרך שנבנה כולו מסמפלים, ומחבר היפ הופ, ג’אז, פאנק ואווירה קולנועית לכדי יצירה אחידה ומלאת דמיון.

Aphex Twin – Richard D. James Album
אחד האלבומים החשובים באלקטרוניקה הניסיונית של שנות התשעים, המשלב מקצבים שבורים, צלילים לא צפויים ומלודיות עדינות עם תחושה של כאוס מבוקר.

אבירן שפר: חמש תחנות במסע האלקטרוני של 1996

שנת 1996 הייתה שנה משמעותית במיוחד למוזיקה האלקטרונית. היא לא הייתה עוד סיפור של טכנו, האוס ודרם אנד בייס, אלא מרחב שבו נפגשו אמביינט, ברייקביט, טריפ הופ, פסיכדליה והיפ הופ מבוסס סמפולים.
לקריאת הסקירה המלאה >>כנסו>>

DJ Shadow – Endtroducing…..
יצירת מופת של היפ הופ מבוסס סמפולים, שנבנתה מתוך אוסף עצום של תקליטים וקטעי מוזיקה. DJ Shadow הפך את פעולת החיפוש והדגימה לאמנות בפני עצמה, עם אלבום שנשמע כמו מסע בתוך ארכיון מוזיקלי אינסופי.

Orbital – In Sides
האחים פיל ופול הארטנול יצרו כאן את אחד מאלבומי האלקטרוניקה הגדולים של שנות התשעים. זהו אלבום רחב יריעה, שמשלב טכנו, אמביינט, מלודיות קולנועיות וקטעים בעלי מבנה כמעט סימפוני. Orbital הצליחו ליצור מוזיקה שמיועדת לרחבה, אבל אינה מאבדת את העומק שלה גם בהאזנה ביתית.

The Future Sound of London – Dead Cities
אלבום שמציג עתיד עירוני קודר, דרך שכבות של ביטים, רעשים, מרקמים אלקטרוניים ומלודיות חמקמקות. FSOL היו בין ההרכבים שהוכיחו כי אלקטרוניקה יכולה להיות גם מוזיקה ניסיונית, קולנועית ומורכבת, בלי לוותר על תחושת התנועה.

Faithless – Reverence
אלבום הבכורה של Faithless, שהפך את השילוב בין האוס, דאנס, טריפ הופ וקטעי דיבור לרגע מכונן במוזיקה האלקטרונית הבריטית. Insomnia הפך להמנון רחבות, אבל האלבום כולו מציג את החיבור בין אנרגיה מועדונית לאווירה מהורהרת.

Fatboy Slim – Better Living Through Chemistry
אלבום הבכורה של נורמן קוק תחת השם Fatboy Slim, שהציע שילוב מדבק של ביג ביט, פאנק, סמפולים והומור מוזיקלי. עוד לפני שהביג ביט הפך לתופעה מסחרית גדולה, האלבום הזה סימן את הפוטנציאל של מוזיקה אלקטרונית המבוססת על גרוב, אנרגיה וחיבור ישיר לקהל.

לא רק חמשת האלבומים האלה: לצד הבחירות הללו, 1996 הייתה עמוסה באלבומים אלקטרוניים מצוינים, מדרם אנד בייס ועד פסיכדליה ואמביינט. במאמר נפרד נרחיב על הסצנה האלקטרונית של השנה, עם רשימה ארוכה יותר, המלצות האזנה וקישורים לאמנים ולאלבומים.

• לקריאת המאמר המורחב על האלבומים האלקטרוניים של 1996

ליאור כהן: מרוב תקליטים לא רואים את היער

…DJ Shadow, Outkast, Weezer, Fiona Apple, Fugees, Squarepusher, Beck
אלה הם רק קצה ההתחלה של רשימת התקליטים שליאור אהב בשנת 1996 המופלאה.
לקריאת הסקירה המלאה כנסו>>

• 1996: הבחירות של ליאור
  
  

ישי ברגר: 1996 – הפאנק חי ובועט

Descendents, Strung Out, Good Riddance, The Queers, Snuff…
אלה כמה מהשמות שמככבים בסקירה המלאה של אלבומי הPאנק הבולטים של 1996 כפי שישי ברגר זוכר, אוהב וממליץ.
הכנסו לקרא את הרשימה המלאה של ישי>>

• השנה שבה הפאנק בער בכל הכיוונים
  
  

הבחירות שחוזרות אצל יותר מאחד מאנשי האוזן

יש אלבומים שלא מסתפקים בהופעה אחת ברשימות שלנו. כמה מהבחירות של 1996 חזרו שוב ושוב אצל עובדים בעלי טעם מוזיקלי שונה, וזה אולי הסימן הטוב ביותר למעמד שלהם.

ואלה האלבומים שנבחרו יותר מכולם:

די ג’יי שאדו (Endtroducing…..) מופיע חמש פעמים.
וויזר (Pinkerton) מופיעים ארבע פעמים.
בק (Odelay) ובל אנד סבסטיאן (If You’re Feeling Sinister) מופיעים שלוש פעמים כל אחד.
אפקס טווין (Richard D. James Album), סווייד (Coming Up), פרל ג’אם (No Code), סאונדגארדן (Down on the Upside), סיון שביט (הכחול האפור הזה), סקווארפושר (Feed Me Weird Things) ופיוצ’ר סאונד אוף לונדון (Dead Cities) מופיעים פעמיים כל אחד.

1996: שנה שאי אפשר לצמצם לז’אנר אחד

הבחירות של אנשי האוזן השלישית מציגות שנה שבה המוזיקה כבר לא התנהלה במסלולים ברורים. האינדי יכול היה להיות עדין או רועש, ההיפ הופ הפך למרחב של ניסויים והמצאות, האלקטרוניקה נעה בין רחבות הריקודים לאולפנים, והפאנק המשיך לייצר מוזיקה ישירה ובלתי מתפשרת.

לצד האלבומים שהפכו לקלאסיקות, יש כאן גם לא מעט בחירות אישיות, תקליטים שאולי לא יופיעו בכל רשימה של אלבומי השנה, אבל עבור מי שבחר בהם הם ממשיכים להיות חלק בלתי נפרד מהחיים ומההאזנה.

שלושים שנה אחרי, 1996 נשמעת פחות כמו שנה אחת ויותר כמו צומת דרכים. חלק מהאלבומים האלה הפכו לאבני דרך, אחרים נשארו אהבות פרטיות, אבל יחד הם מזכירים עד כמה עשור אחד יכול להכיל עולמות מוזיקליים שונים כל כך.

---

• 1996: השנה שבה האלקטרוניקה הפסיקה להישמע כמו דבר אחד
• 1996 במוזיקה: האלבומים הגדולים של השנה
• ישי ברגר חוזר ל־1996: השנה שבה הפאנק בער בכל הכיוונים
• 1996 הבחירות של ליאור
• Alice In Chains – MTV Unplugged חוזר לתקליט, 30 שנה אחרי