1996: השנה שבה האלקטרוניקה הפסיקה להישמע כמו דבר אחד

30 שנה לאחת השנים העשירות והנועזות במוזיקה האלקטרונית: מהיפ הופ מבוסס סמפולים ועד דראם אנד בייס, מטריפ הופ ועד טראנס פסיכדלי, מאלבומים קולנועיים ואפלים ועד מוזיקה שנועדה לפרק את הרחבה.

יש שנים שבהן נדמה שהמוזיקה יודעת בדיוק לאן היא הולכת. ויש שנים שבהן היא מעדיפה לפרק את המפה, לערבב את החלקים ולראות מה יקרה. 1996 הייתה מהסוג השני.

שלושים שנה אחרי, קל להסתכל על המוזיקה האלקטרונית של הניינטיז דרך כמה שמות גדולים וכמה להיטים ששרדו את מבחן הזמן. אבל מי שצולל אל האלבומים של אותה שנה מגלה תמונה מעניינת הרבה יותר. האלקטרוניקה כבר מזמן לא הייתה רק טכנו והאוס, וגם לא רק הפסקול של מועדונים אפלים בשעות הקטנות. היא הפכה לשפה מוזיקלית כמעט בלתי מוגבלת, כזו שיכלה להכיל היפ הופ שנבנה מאלפי פיסות של תקליטים, דרם אנד בייס מהיר ומורכב, אמביינט שיצר עולמות שלמים, טריפ הופ מעושן, ברייקביט, פסיכדליה וטראנס.

בבריטניה, מועדונים, אולפנים וסצנות מקומיות יצרו מפגש פורה בין מוזיקה שחורה, תרבות הרייב, פוסט־פאנק, ג’אז וסאונד של ערים גדולות. במקביל, מפיקים ויוצרים החלו להתייחס לאולפן כאל כלי נגינה בפני עצמו. סמפל לא היה רק ציטוט משיר ישן, ביט לא היה רק בסיס לקצב, וסינתיסייזר לא היה חייב להוביל למלודיה. כל צליל יכול היה להפוך לחומר גלם.

התוצאה הייתה שנה שבה אלבומים שונים בתכלית זה מזה נשמעו כאילו הם שייכים לאותה מהפכה. DJ Shadow בנה יצירה שלמה מתוך שברי הקלטות, Orbital הפכו את הטכנו למוזיקה רחבת יריעה, The Future Sound of London יצרו פסקול לעתיד עירוני קודר, ואילו Faithless ו־Fatboy Slim הראו שאפשר לקחת רעיונות אלקטרוניים מתוחכמים ולהפוך אותם למוזיקה שמגיעה לקהל רחב.

אבל אלה רק חמש תחנות במסע. לצד האלבומים המוכרים יותר, יש כאן גם יצירות של Red Snapper, Boards of Canada, Squarepusher, LTJ Bukem, Bowery Electric, Cujo ואחרים, שממחישות עד כמה רחבה הייתה המפה האלקטרונית של התקופה.

אלה האלבומים שאליהם כדאי לחזור כדי להבין מה קרה כשהאלקטרוניקה של שנות התשעים הייתה בשיא התעוזה שלה.

חמש תחנות מרכזיות במסע האלקטרוני

DJ Shadow – Endtroducing…..
אם צריך לבחור אלבום אחד שממחיש עד כמה רחוק אפשר לקחת את רעיון הסמפל, זה האלבום של DJ Shadow. במקום להעמיד במרכז זמר, להקה או נגינה מסורתית, ג’וש דייוויס בנה עולם שלם מתוך תקליטים, קטעי תופים, קולות, גיטרות ושברי הקלטות שנאספו והורכבו מחדש.

Endtroducing….. הוא אלבום היפ הופ, אבל הוא גם מסע בתוך ארכיון מוזיקלי אינסופי. הצלילים מגיעים ממקומות שונים, לפעמים מוכרים ולפעמים כמעט בלתי ניתנים לזיהוי, ובידיים של Shadow הם מקבלים הקשר חדש לחלוטין. יש כאן קטעים עם גרוב עמוק, רגעים קולנועיים, מתח, מלנכוליה ותחושה מתמדת שמשהו מתרחש מעבר לפינה.

ההישג הגדול של האלבום הוא שהוא מצליח להישמע כמו יצירה אחידה ולא כמו אוסף של דגימות. Shadow לא רק מצא תקליטים מעניינים, אלא הפך את פעולת החיפוש, הבחירה והחיבור ביניהם לאמנות בפני עצמה. שלושים שנה אחרי, Endtroducing….. נשאר נקודת ייחוס לכל מי שרוצה להבין כיצד אפשר לבנות מוזיקה חדשה מתוך העבר.

Orbital – In Sides
פיל ופול הארטנול, האחים שמאחורי Orbital, הבינו שטכנו יכול להיות הרבה יותר ממוזיקה שנועדה להחזיק רחבה בתנועה. In Sides הוא אלבום רחב יריעה שמחבר בין מקצבים אלקטרוניים, מלודיות קולנועיות, שכבות אמביינט ומבנים מוזיקליים שמרגישים לעיתים כמעט סימפוניים.

האלבום נע בין קטעים שמפעילים את הגוף לבין רגעים שבהם המוזיקה נפתחת למרחב גדול יותר. יש בו תחושה של תנועה מתמדת, אבל גם מקום להתבוננות ולהתמסרות לפרטים הקטנים. Orbital מצליחים לשמור על הקשר לרחבת הריקודים בלי להיכנע למגבלות שלה.

In Sides הוא מסוג האלבומים שכדאי להאזין להם בשלמותם, ולא רק לשלוף מהם קטע אחד מוצלח. המבנה, המעברים והאווירה הם חלק מהעניין. הוא ממחיש כיצד המוזיקה האלקטרונית של הניינטיז הצליחה להפוך מחומר גלם של מועדונים ליצירה אלבומית עשירה ועצמאית.

The Future Sound of London – Dead Cities
אם Orbital בנו מרחבים שאפשר להיכנס אליהם, The Future Sound of London לקחו את המאזין לעיר שנדמה שכבר ננטשה, או אולי עדיין לא נבנתה. Dead Cities הוא אלבום אלקטרוני אפל וקולנועי, שמורכב מביטים, רעשים, מרקמים תעשייתיים ומלודיות שמופיעות ונעלמות כמעט בלי אזהרה.

הצמד הבריטי לא מנסה לייצר רצף של שירים במובן המקובל. הוא בונה סביבה. לפעמים היא מאיימת, לפעמים היא מהפנטת, ולעיתים היא נשמעת כמו פסקול לסרט מדע בדיוני שמעולם לא צולם. בתוך העולם הזה, הקצב הוא רק אחד המרכיבים. לא פחות חשובים ממנו הם החללים, הרעשים והתחושה שמשהו גדול מתרחש מחוץ לשדה הראייה.

Dead Cities מדגים את הצד הניסיוני של האלקטרוניקה הבריטית, זה שלא הסתפק בלהיטים או בנוסחאות של רחבת הריקודים. זו מוזיקה שדורשת הקשבה, אבל מתגמלת את מי שמוכן להיכנס לתוכה.

Faithless – Reverence
עם אלבום הבכורה Reverence, Faithless חיברו בין האוס, דאנס, טריפ הופ, קטעי דיבור ושירה לכדי צליל שהצליח לעבוד גם במועדונים וגם מחוץ להם. הלהיט Insomnia הפך לאחד ההמנונים הגדולים של התקופה, אבל האלבום מציע יותר מאשר רגע שיא אחד ברחבה.

הכוח של Faithless נמצא במפגש בין האנרגיה המועדונית לבין אווירה מהורהרת ולעיתים כמעט רוחנית. המקצבים חוזרים, הבס דוחף קדימה, ומעליהם מופיעים קולות ומילים שמעניקים למוזיקה אופי אנושי ומעט אפל. במקום להסתפק בהפקה שמכוונת לרגע המיידי, ההרכב בונה תחושה שנמשכת גם אחרי שהביט מסתיים.

Reverence היה חלק מהרגע שבו מוזיקה אלקטרונית בריטית החלה להגיע לקהל רחב בלי לאבד לחלוטין את הקשר לשורשים המועדוניים שלה. הוא מציג את Faithless בתחילת הדרך, כשהנוסחה שלהם עדיין נשמעה רעננה ומלאת אפשרויות.

Fatboy Slim – Better Living Through Chemistry
לפני שהביג ביט הפך לתופעה מסחרית גדולה, נורמן קוק כבר חיבר בין סמפולים, פאנק, גרוב, ביטים אלקטרוניים והומור מוזיקלי. Better Living Through Chemistry, אלבומו הראשון תחת השם Fatboy Slim, הוא יצירה שמבינה היטב את הכוח של קצב טוב, אבל לא מתייחסת אליו כאל עניין פשוט.

קוק לוקח מקורות מוזיקליים שונים, חותך, מחבר ומעוות אותם עד שהם הופכים למשהו חדש. התוצאה צבעונית, קופצנית ולעיתים פרועה, אבל מתחת לפני השטח נמצאת הבנה חדה של מבנה, מתח ותזמון. הסמפולים אינם רק קישוטים; הם החומר שממנו נבנה הגרוב כולו.

האלבום מסמן את הפוטנציאל של מוזיקה אלקטרונית שמבוססת על אנרגיה ישירה ועל חיבור מיידי לקהל, בלי לוותר על תחושת המשחק והניסוי. הוא גם מבשר את הצליל שיהפוך בהמשך את Fatboy Slim לאחד השמות המזוהים ביותר עם הביג ביט.

---

עוד עולמות אלקטרוניים מהפסקול של 1996

Red Snapper – Prince Blimey
Red Snapper פעלו באזור שבו ג’אז, דאב, ברייקביט ואלקטרוניקה נפגשים. ב־Prince Blimey יש תחושה של הרכב חי שמנגן בתוך עולם אלקטרוני, ולא של מפיקים שמנסים לחקות להקה. הבס, התופים והנגינה יוצרים גרוב מחוספס, בעוד ההפקה מוסיפה שכבות ומקצבים שמושכים את המוזיקה לכיוונים לא צפויים.

האלבום מדגים את אחת התכונות המעניינות של הסצנה הבריטית באמצע הניינטיז: הנכונות לפרק את הגבולות בין מוזיקה אלקטרונית לנגינה חיה. לא צריך לבחור בין מועדון לג’אז, בין מכונה לכלי נגינה. אפשר לקחת את כולם לאותו חדר ולראות מה קורה.

Boards of Canada – Boc Maxima
Boards of Canada פיתחו שפה אלקטרונית שמעדיפה זיכרון, אווירה ומלודיות מטושטשות על פני ההפגנה הטכנולוגית. Boc Maxima מציג את העולם המוזיקלי של הצמד דרך צלילים אנלוגיים, מקצבים מאופקים ואווירה שנעה בין נוסטלגיה לאי־נוחות.

יש במוזיקה שלהם משהו שנשמע מוכר, כאילו הגיע מתוך תוכנית טלוויזיה ישנה או זיכרון ילדות שאי אפשר למקם במדויק. אלא שהמוכר הזה אינו בהכרח מנחם. מתחת למלודיות הפשוטות לכאורה מסתתרת תחושה מעט מוזרה, לפעמים אפילו מטרידה.

זהו צד אחר של האלקטרוניקה: פחות רחבה, פחות הצהרתית, והרבה יותר מעוניין ביצירת מצב רוח. המוזיקה אינה ממהרת לשום מקום, ובדיוק בגלל זה היא מצליחה להישאר בראש.

Underworld – Second Toughest in the Infants
Underworld הגיעו ל־Second Toughest in the Infants אחרי שכבר גיבשו שפה משלהם, אבל האלבום הזה הרחיב אותה באופן משמעותי. טכנו, האוס, קטעי דיבור, מקצבים חוזרים ומבנים ארוכים מתערבבים כאן למוזיקה שנעה בין היפנוזה לבין התפרצות.

האלבום אינו ממהר לספק פזמון או רגע שיא. הוא בונה מתח בהדרגה, מוסיף שכבות, משנה את הקצב ומשאיר את המאזין בתוך התנועה. במובן הזה, הוא מייצג היטב את המעבר של האלקטרוניקה מלהיות אוסף של קטעים לרחבה למוזיקה שאפשר להיכנס אליה לאורך זמן.

Underworld הצליחו להפוך חזרתיות לכלי דרמטי. הביט אינו רק משהו שרוקדים עליו; הוא המנוע של היצירה כולה.

Alex Reece – So Far
Alex Reece היה חלק מהגל הבריטי שהפך את הדרם אנד בייס למוזיקה שיכולה לשלב בין קצב מהיר לבין תחכום, אווירה ומלודיה. So Far מציג את הצד המלודי והאלגנטי יותר של הז’אנר, עם מקצבים שבורים, בס עמוק והפקה שמעניקה לכל מרכיב מקום משלו.

הדרם אנד בייס של התקופה לא היה רק מרוץ אחר הביט המהיר ביותר. במיטבו, הוא ידע לייצר תנועה מתמדת בלי להפוך את המוזיקה לעמוסה מדי. Reece הבין את האיזון הזה, והצליל שלו משלב את האנרגיה של הרחבה עם אווירה שנשארת גם בהאזנה ביתית.

• לסקירה המלאה של אלבומי 1996
• סקירת אלבומי הפאנק של 1996
• הפנינה האלקטרנית שחיכינו לה 13 שנה

LTJ Bukem Presents: Earth – Volume One
LTJ Bukem היה מהדמויות המרכזיות בפיתוח הצד האינטליגנטי, האווירי והמלודי של הדרם אנד בייס. סדרת Earth הציעה חלופה לצליל הכבד והאגרסיבי יותר של חלקים בסצנה, עם דגש על מרחב, הרמוניה, מקצבים שבורים ובס עמוק.
Volume One מציג את החיבור בין תחכום קצבי לבין תחושת ריחוף. המוזיקה מהירה, אבל אינה חייבת להישמע עצבנית. היא יכולה להיות מורכבת ועדינה, מלאת תנועה ובו בזמן רגועה יחסית.
זהו אלבום שמזכיר עד כמה רחבה הייתה משפחת הדרם אנד בייס באמצע שנות התשעים. מאחורי אותו שם ז’אנרי הסתתרו גישות שונות מאוד, ו־Bukem היה אחד האנשים שהרחיבו את האפשרויות שלו.

Omni Trio – The Haunted Science
The Haunted Science מחבר בין המקצבים המהירים של הג’אנגל לבין מלודיות, אווירה ותחושה כמעט קולנועית. רוב האלבום נע במתח שבין דחיפות קצבית לבין רגעים שבהם הצליל נפתח למרחב רחב יותר.

Omni Trio, הפרויקט של רוב האיילס, ידע לקחת את המרכיבים הבסיסיים של הג’אנגל וליצור מהם מוזיקה שאינה מסתפקת באנרגיה. הביטים מתפתלים, הבס דוחף קדימה והמלודיות מעניקות למוזיקה עומק רגשי.

זהו אחד המקומות שבהם אפשר לשמוע כיצד הז’אנר התפתח מעבר לשורשים שלו במוזיקת הרייב, והחל לבנות שפה אלבומית בעלת אופי משלה.

System 7 – Power of Seven
System 7, הפרויקט האלקטרוני של סטיב הילאג’ ומיקֶט ג’ירודי, חיבר בין טכנו, אמביינט ופסיכדליה. Power of Seven ממשיך את הקו הזה, עם מוזיקה שנשענת על מקצבים אלקטרוניים אך אינה מוותרת על תחושה של מסע.

האלבום נע בין קטעים שמכוונים לרחבה לבין רגעים אווריריים יותר, שבהם הסינתיסייזרים והמרקמים יוצרים תחושה כמעט חללית. יש כאן חיבור בין תרבות המועדונים לבין מסורת פסיכדלית ותיקה, בלי שהמוזיקה תרגיש כמו ניסיון נוסטלגי לשחזר את העבר.
System 7 הוכיחו שהחיבור בין פסיכדליה לאלקטרוניקה יכול להיות טבעי ומוזיקלי, ולא רק תרגיל באפקטים.

Astral Projection – The Astral Files
בצד הישראלי של מפת האלקטרוניקה, Astral Projection היו מהשמות המזוהים ביותר עם הטראנס הפסיכדלי. The Astral Files מציג את הצליל שמזוהה עם ההרכב: מקצבים מניעים, שכבות סינתיסייזרים, מלודיות חוזרות ואווירה שמכוונת את המאזין למסע ארוך.
הטראנס הפסיכדלי פעל לפי היגיון שונה מזה של האלקטרוניקה הבריטית המבוססת על סמפולים וברייקביט. כאן החזרתיות היא חלק מהעניין, וההתפתחות ההדרגתית של הצליל אמורה ליצור מצב תודעתי מסוים, לא רק להניע את הרחבה.
האלבום הוא תזכורת לכך שהאלקטרוניקה של 1996 הייתה בינלאומית באמת. לצד המועדונים הבריטיים, גם הסצנה הישראלית בנתה שפה משלה והשפיעה על התפתחות הטראנס.

Robert Miles – Dreamland
Robert Miles הפך את החיבור בין פסנתר מלודי, ביטים של דאנס ואווירה מלנכולית לצליל שהגיע לקהל עצום. Dreamland ממשיך את הקו שהפך אותו לאחד השמות המזוהים עם גל הדאנס המלודי של אמצע שנות התשעים.
הצליל של Miles היה נגיש, אבל לא הסתפק באנרגיה של רחבת הריקודים. המלודיות שלו נשענו על רגש ועל תחושת געגוע, והעניקו למוזיקה האלקטרונית גוון שונה מזה של טכנו קשוח או האוס ישיר.
ההצלחה שלו הראתה שגם מוזיקה אלקטרונית יכולה להגיע למיינסטרים דרך מלודיה ואווירה, ולא רק באמצעות קצב.

Aphex Twin – Richard D. James Album
ריצ’רד ד’ ג’יימס מעולם לא נשמע כמו מישהו שמוכן לקבל את כללי המשחק. Richard D. James Album הוא יצירה שבה מקצבים שבורים, צלילים חדים ומלודיות כמעט ילדותיות מתקיימים זה לצד זה, לעיתים באותו רגע ממש.
האלבום משלב בין תחכום טכני לבין משהו שובב, לא צפוי ולעיתים מטריד. המקצבים אינם מתנהגים כפי שמצופה מהם, הצלילים משנים צורה, ובכל זאת יש במוזיקה מלודיות שנדבקות לראש. הכאוס כאן מבוקר, גם כשהוא נשמע כאילו הכול עומד להתפרק.
Aphex Twin היה אחד היוצרים שהוכיחו שהאלקטרוניקה אינה חייבת לבחור בין ניסוי לבין מוזיקליות. אפשר להיות מוזר, מורכב ובלתי צפוי, ועדיין לכתוב מוזיקה שיש לה אופי מובהק.

Total Eclipse – Violent Relaxation
Total Eclipse שייכים לצד הפסיכדלי של המוזיקה האלקטרונית, שבו קצב, סינתיסייזרים ואפקטים משמשים ליצירת חוויה רציפה. Violent Relaxation מציג את המתח המעניין שבין הכותרת לבין המוזיקה: מצד אחד תנועה אינטנסיבית, מצד שני ניסיון לייצר תחושה של שקיעה בתוך הצליל.
הטראנס הפסיכדלי לא נועד תמיד לספק שיר שאפשר לזמזם אחר כך. לעיתים הוא פועל דרך הצטברות, חזרתיות ושינויים קטנים שמקבלים משמעות רק לאורך זמן. זהו עולם מוזיקלי שבו ההקשר וההאזנה הרציפה חשובים לא פחות מהקטע הבודד.

Cosmosis – Cosmology
Cosmosis פעלו באזור הפסיכדלי של הטראנס, עם דגש על שכבות סינתיסייזרים, קצב מתמשך ואווירה שמבקשת להרחיק את המאזין מהמציאות המיידית. Cosmology נשען על התפתחות הדרגתית של רעיונות מוזיקליים ועל החיבור בין מלודיה, אפקטים ותנועה.
זו מוזיקה שאינה מנסה להסתיר את המלאכותיות שלה. להפך: הצלילים האלקטרוניים הם העולם כולו. אבל כשההפקה מצליחה, החזרתיות והאפקטים יוצרים תחושה של מסע ולא של תרגיל טכני.
ומה שלא פחות חשוב: הברקות האמביאנט שתמיד הסתרו באלבומי ההרכב המוכשר הזה, כמו הדוגמא הבאה…

Squarepusher – Feed Me Weird Things
טום ג’נקינסון לקח את הדרם אנד בייס למקום שבו כמעט כל כלל יכול להתפרק. Feed Me Weird Things משלב ג’אנגל, אלקטרוניקה ניסיונית, ג’אז, בסים מורכבים ותופים שמרגישים לעיתים כאילו הם מנסים להקדים את עצמם.
האלבום אינו מסתפק בביט מהיר או בהפקה מלוטשת. הוא מתעניין במה שאפשר לעשות עם הקצב כשהוא מפסיק להיות צפוי. יש בו נגינה וירטואוזית, מעברים חדים, רגעים כמעט אבסורדיים ותחושה שהמוזיקה מתקדמת על הקצה.
Squarepusher מייצג את הצד שבו האלקטרוניקה הבריטית של הניינטיז התחברה למסורת של מוזיקה ניסיונית ולחשיבה של מוזיקאי שמחפש כל הזמן אפשרויות חדשות. זו אינה תמיד האזנה נוחה, אבל היא בהחלט מתגמלת.

Bowery Electric – Beat
Bowery Electric חיברו בין גיטרות מטושטשות, ביטים אלקטרוניים, דאב ואווירה איטית ומהפנטת. Beat הוא אלבום שנע באזור שבין שוגייז, טריפ הופ ואמביינט, עם צליל שמעדיף ערפל, מרקם ומתח על פני פזמונים ברורים.
הגיטרות אינן תמיד מובילות את השיר במובן המסורתי. לעיתים הן הופכות לשכבה נוספת בתוך ההפקה, לצד מקצבים מאופקים וקולות שנשמעים מרוחקים. התוצאה היא מוזיקה אורבנית, לילית ומעט מנוכרת, שמצליחה להיות גם כבדה וגם מרחפת.
Beat מדגים כיצד השפה האלקטרונית חלחלה גם אל תוך הרוק האלטרנטיבי, ושינתה את האופן שבו להקות חשבו על קצב, הפקה ואווירה.

Everything but the Girl – Walking Wounded
Everything but the Girl עברו שינוי משמעותי כשהחלו לשלב את כתיבת השירים והקולות של טרייסי תורן עם הפקות אלקטרוניות עכשוויות. Walking Wounded מציג את החיבור הזה באופן שמצליח לשמור על רגש ואינטימיות גם כשהביטים והמקצבים תופסים מקום מרכזי.
האלבום נע בין דאון־טמפו לדרם אנד בייס, בין שירים מלודיים לבין הפקה שמושפעת מהצליל המועדוני הבריטי. השירה של תורן מעניקה למוזיקה עוגן אנושי, בעוד ההפקה מרחיבה את הגבולות של הצמד הרחק מהצליל האקוסטי שאפיין חלקים מוקדמים יותר בקריירה שלו.
Walking Wounded הוא דוגמה מצוינת לאופן שבו אלקטרוניקה יכולה להשתלב בתוך שירים ולא לבוא על חשבונם. הוא מחבר בין עולם המועדונים לבין כתיבה פופית אינטימית.

Hooverphonic – A New Stereophonic Sound Spectacular
אלבום הבכורה של Hooverphonic מציג את הצד הקולנועי והאפל של הטריפ הופ. ביטים מאופקים, צלילים אלקטרוניים, כלי מיתר ואווירה דרמטית יוצרים מוזיקה שנשמעת לעיתים כמו פסקול לסרט מתח שלא קיים.
ההרכב הבלגי לא נשען רק על מקצבים או על אפקטים. הוא בונה עולם שלם של צבעים, שבו הקול וההפקה משתלבים לכדי תחושה של מסתורין. יש כאן משהו מלוטש, אבל גם מוזר ומעט מרוחק, שמבדיל את האלבום מפופ אלקטרוני שגרתי.
A New Stereophonic Sound Spectacular מראה עד כמה הטריפ הופ היה פתוח להשפעות קולנועיות ולשילוב בין צלילים אורגניים לאלקטרוניים.

Sneaker Pimps – Becoming X
ecoming X הפך את Sneaker Pimps לאחד השמות המזוהים עם גל הטריפ הופ של אמצע הניינטיז. האלבום משלב ביטים איטיים, בסים עמוקים, גיטרות, קלידים ושירה שיוצרת אווירה מסתורית ומעט אפלה.
הצליל שלו מלוטש ונגיש יותר מחלק מהאלבומים הניסיוניים של התקופה, אבל הוא עדיין נשען על תחושת מתח ועל מרקמים שמושכים את המוזיקה אל מחוץ לפופ המסורתי. השירים מתקיימים בין מלנכוליה, חושניות ותחושה אורבנית לילית.
Becoming X הוא אחד האלבומים שממחישים כיצד הטריפ הופ הפך מתופעה המזוהה עם סצנות מסוימות בבריטניה לשפה רחבה יותר, שהצליחה להגיע גם לקהל שלא חי את תרבות המועדונים.

Dr. Octagon – Dr. Octagonecologyst
קול קית׳, תחת דמותו של דוקטור אוקטגון, ודאן דה אוטומייטור מאחורי ההפקה, יצרו אלבום היפ הופ שנשמע כאילו נשלף מחדר ניתוח של חייזרים. הביטים הפסיכדליים, הסקראצ׳ים של DJ Qbert והטקסטים האסוציאטיביים, המוזרים והסוריאליסטיים הפכו את Dr. Octagonecologyst לאחת מנקודות המפגש המסקרנות של ההיפ הופ האלטרנטיבי עם האסתטיקה האלקטרונית של שנות התשעים. הוא לא אלבום אלקטרוני במובן הצר, אבל ברשימה שעוסקת בטשטוש הגבולות בין ז׳אנרים ב־1996, יש לו מקום טבעי.

Cujo – Adventures in Foam
מאחורי Cujo עמד אמן שעתיד היה להיות מזוהה הרבה יותר עם עולם האלקטרוניקה תחת שם אחר: Amon Tobin. Adventures in Foam הוא אלבום שמחבר בין ברייקביט, היפ הופ, ג’אז, סמפולים וצלילים שנדמה כי נשלפו מתוך סרטים ישנים.
ההפקה עשירה בפרטים, אבל אינה מרגישה עמוסה לשם העומס. קטעי תופים, קולות וכלי נגינה מופיעים במקומות בלתי צפויים, והגרוב משתנה ללא הרף. האלבום מציג גישה שבה הסמפל הוא לא רק ציטוט, אלא חומר שאפשר לעוות, לפרק ולבנות ממנו עולם חדש.
Adventures in Foam מתאים למי שאוהב אלקטרוניקה שמתגמלת האזנה חוזרת, כזו שבה בכל פעם אפשר לגלות עוד פרט שהסתתר בתוך התמונה הגדולה.

Archive – Londinium
Archive חיברו בין היפ הופ, טריפ הופ, רוק אלטרנטיבי ואלקטרוניקה ליצירה אפלה ובעלת אופי משלה. Londinium הוא אלבום שמרגיש עירוני מאוד, עם ביטים כבדים, קטעי ראפ, שירה ומלודיות שנעות בין יופי למתח.
האלבום אינו נשאר בתוך גבולות של ז’אנר אחד. הוא יכול להישמע כמו הפקת היפ הופ, לעבור לאווירה קולנועית ולהגיע לרגעים שמזכירים רוק אפל. החיבור הזה מעניק לו תחושה של יצירה רחבה יותר, כזו שמתעניינת לא רק בצליל אלא גם בעולם הרגשי שהוא מייצר.
Londinium הוא תזכורת לכך שהאלקטרוניקה של הניינטיז לא התפתחה בבידוד. היא התקיימה במפגש מתמיד עם היפ הופ, רוק, מוזיקה שחורה וכתיבת שירים.

Tipsy – Trip Tease
Tipsy לקחו את האלקטרוניקה לכיוון אחר, עם חיבור בין לאונג’, מוזיקה אקזוטית, סמפולים, ביטים והומור. Trip Tease נשמע לעיתים כמו פסקול למסיבה דמיונית, שבה מוזיקת מעליות, ג’אז ישן וצלילים אלקטרוניים נפגשים במקום אחד.
האלבום משחק עם ציפיות. הוא משתמש בצלילים מוכרים, אבל מציב אותם בהקשרים מוזרים, ומעדיף אווירה וגרוב על פני מבנים מסורתיים. יש בו משהו קליל לכאורה, אך גם גישה ניסיונית שמבינה היטב את הכוח של עריכה, חיבור וצליל.
בתקופה שבה חלקים מהאלקטרוניקה נעשו כבדים, מהירים ואינטנסיביים יותר, Tipsy הזכירו שאפשר גם להשתעשע עם חומרי הגלם וליצור מהם מוזיקה שנשמעת אחרת לגמרי.

Art of Trance – Wildlife on One
Art of Trance, הפרויקט של סיימון ברי, חיבר בין טראנס, טכנו ואלמנטים מלודיים שנועדו לבנות תחושה של התקדמות מתמשכת. Wildlife on One מציג את הצד המרחבי והמלודי של המוזיקה האלקטרונית, עם מקצבים שמניעים קדימה ושכבות סינתיסייזרים שיוצרות תחושת פתיחות.
הטראנס של התקופה נע בין קטעים שנבנו סביב גרוב ישיר לבין יצירות ארוכות יותר, שבהן השינויים הקטנים הם שמחזיקים את המאזין. Art of Trance פעלו באזור שבו המלודיה והקצב אינם מתחרים זה בזה, אלא עובדים יחד כדי ליצור חוויה רציפה.

Up, Bustle and Out – One Colour Just Reflects Another
Up, Bustle and Out היו חלק מהגל הבריטי שחיבר בין טריפ הופ, היפ הופ, דאב, ג’אז והשפעות ממוזיקות שונות ברחבי העולם. One Colour Just Reflects Another מציג גישה אקלקטית, שבה הסמפל והמקצב משמשים נקודת מוצא למסע בין סגנונות.
האלבום אינו מנסה להישמע כמו ז’אנר אחד מוגדר. הוא נע בין גרוב, אווירה ומרקמים, ומשלב תחושה של מוזיקה אורבנית עם פתיחות להשפעות מחוץ למסורת הבריטית והאמריקאית. זו אלקטרוניקה שמביטה החוצה, ולא מסתפקת במתרחש בתוך המועדון.
החיבור הזה היה אחד המאפיינים המעניינים של התקופה: האפשרות לקחת ביטים אלקטרוניים, סמפולים ומקצבים וליצור מהם שפה שמושפעת ממקומות וממסורות שונות, בלי לוותר על זהות מוזיקלית ברורה.

The Moog Cookbook – The Moog Cookbook
The Moog Cookbook לקחו שירים מוכרים מעולם הרוק והפופ והעבירו אותם דרך מסננת של סינתיסייזרים אנלוגיים, צלילים אלקטרוניים והומור. התוצאה היא פרויקט שמביט על התרבות הפופולרית דרך עדשה מוזיקלית משונה, אבל גם מלאת אהבה לצלילים עצמם.
במקום להשתמש בסינתיסייזרים רק כדי לייצר עתידנות, ההרכב הופך אותם לכלי שמפרק את המוכר ומרכיב אותו מחדש. השירים מקבלים אופי כמעט מדע בדיוני, והפער בין המקור לבין הביצוע הוא חלק מההנאה.
The Moog Cookbook אינו מייצג את הצד המועדוני של 1996, אבל הוא בהחלט מייצג את רוח הניסוי של התקופה. כשהאלקטרוניקה הפכה לשפה זמינה וגמישה, גם גרסאות כיסוי יכלו להפוך למעבדה מוזיקלית.

שנה אחת, אינספור אפשרויות

האלבומים האלה לא נשמעים אותו דבר, ולא כולם נוצרו לאותה מטרה. חלקם נועדו לרחבות ריקודים, אחרים לאוזניות ולשעות הלילה, ויש כאלה שמבקשים מהמאזין לעצור, להתרכז ולשמוע מחדש את מה שנדמה היה לו שהוא מכיר.
אבל המשותף להם הוא התחושה שהאלקטרוניקה הייתה אז מרחב פתוח. מפיקים ויוצרים לא הסתפקו בנוסחאות קיימות, אלא חיפשו דרכים חדשות להשתמש בקצב, בסמפולים, בסינתיסייזרים ובאולפן עצמו. התוצאה לא הייתה סגנון אחד, אלא אוסף של עולמות מוזיקליים שהתקיימו במקביל והשפיעו זה על זה.

במבט לאחור, 1996 היא לא רק שנה שבה יצאו כמה אלבומים מצוינים. זו שנה שממחישה עד כמה רחוק הגיעה המוזיקה האלקטרונית בתוך זמן קצר, ועד כמה היא הייתה מוכנה להשתנות. בין DJ Shadow ל-Squarepusher, בין Orbital ל-Astral Projection, בין Faithless ל-Bowery Electric, אפשר לשמוע סצנה שלא חיפשה תשובה אחת לשאלה איך מוזיקה אלקטרונית צריכה להישמע.

---

• 1996: השנה שבה האלקטרוניקה הפסיקה להישמע כמו דבר אחד
• ישי ברגר חוזר ל־1996: השנה שבה הפאנק בער בכל הכיוונים
• 1996 הבחירות של ליאור
• Alice In Chains – MTV Unplugged חוזר לתקליט, 30 שנה אחרי
• Beck – Ride Lonesome: בק חוזר לצד האפל והיפהפה של היצירה שלו