מתי גוריון, איש האוזן שנים רבות, גיטריסט, מתופף, חובב מוזיקה וקולנוע מושבע. ידען בחסד, ציני, מצחיק ואהוב, נפטר לאחר מאבק במחלת הסרטן והוא בן 49 במותו.
ישי מספיד את חברינו היקר והדממה קורעת את הלב
מאת ישי ברגר
לא לכולם יש ריספקט למחלקת המוזלים, אבל לי יש – והרבה.
במוזלים של האוזן השלישית בשינקין מצאתי דברים משוגעים.
לדוגמא:
סמוקינג פופס (דסטניישן פלייר!), סופרדראג (אין דה וואלי אוף דאיינג סטארז) וגולת הכותרת – פאסטבקס (ניו מנשנז אין סאונד).
הילדים של ימינו לא תמיד מכבדים את המחלקה. כמעט כל יום צריך לעבור עליה, לסדר, לפלס, להחזיר למקום.
נו… עבודה.
אני כבר עשרים שנה מסדר את המחלקה זין הזו, כל יום.
לפעמים זה כבר יכול להביא עצבים, כאילו… בסדר, מודה שלפעמים אני מגיע לשם כבר בעצבים. ככה זה בחיים, לא?
לפני בערך עשור מתי גוריון בא אלי, בעדינות מעוצבנת – הכל כך חמודה, מיוחדת ואופיינית לו ואמר לי: “ישי באמאש’ך, הרעש שאתה עושה כשאתה מסדר את מחלקת המוזלים ממש מחרפן אותי…
אני מבין שזה אולי נשמע מופרך אבל מה אני אעשה… יש מצב שאתה עושה את זה יותר בשקט?”
מאותו יום אני עושה את זה יותר “בשקט”.
מידי פעם גם חושב על מתי. נזכר איך פעם עידו עזריה “החליף” הביא מיקרופון לעבודה. אני ויורם הבר ז’ל חיברנו אותו למערכת בחנות ודפקנו חרוזים למשך ימים ברמקולים של החנות (גם עלינו לא דיברו בדוקו על ההיפ הופ האשכנזי)…
את מתי זה עצבן לאללה והוא הלשין עלינו לאסא – שהחרים לנו את המיקרופון.
אנחנו באמת ילדים גנובים כולנו, לא לשכוח את זה ובטח שלא לברוח מזה.
אתמול סידרתי את מחלקת המוזלים בשקט כמו שאני עושה מאז שמתי ביקש ושוב, חשבתי על מתי.
כמה שעות אחר כך המלך הזה, הנשמה מתי גוריון נפטר.
ואני אחשוב עליו בכל פעם שהקאקרים יהפכו את המחלקה, בכל פעם שאסדר אותה בשקט, בכל פעם שנעשה חרוזים על הדלפק (בלי מיקרופון, ובלי יורם) ובטח כשאשלוף מהמדף בבית את התקליט של פנתרה שהוא הביא לי עבור תקליט של פו פייטרז.
אהבתי אותך מתי.
יודע שאהבת אותי.
לא הספקנו לעשות מופע קאברים לוויזר.
היינו כנראה מעולים בזה.
עצוב.
- מה חדש על המדף: התקליטים שעשו לנו את אוגוסט
- 35 שנה ל־Ten: האלבום שאי אפשר להפסיק לאהוב
- האם AM היה אלבום הרוק הגדול האחרון?
- דולי פרטון לא הייתה אף פעם בלונדה מטומטמת
- Muse מכוונים לכוכבים: The Wow! Signal מחזיר את הלהקה למסלול הקוסמי
כתיבת תגובה