קיילי מינוג: הדוקו שגרם לי סוף סוף להבין למה העולם התאהב בה

שלושה פרקים בנטפליקס מחזירים למסלול את אחת מכוכבות הפופ הגדולות של ארבעת העשורים האחרונים. הסינדרלה האוסטרלית שחטפה ביקורות ארסיות, ניהלה רומנים מתוקשרים, מאבקים אישיים לצד קאמבקים גדולים. גם מי שמעולם לא היה מעריץ ימצא כאן סיפור אנושי שקשה להישאר אדיש אליו

מאת אסא אופק, צילום: יח”צ

מה אני יודע על קיילי מינוג? לא הרבה. מה אני זוכר ממנה? לא הרבה. מה אהבתי אצלה? לא הרבה.
ב- 1988, מתי שפרצה לאזורי התודעה שמעתי בעיקר את הרס”ר או הסמ”ל או המ”מ. פחות פופ, יותר פקודות, פחות קיילי, יותר אלפסי, ואם כבר מוזיקה אז פורטיס וסיפורים מהווקמן, או הקיור או U2 ופה ושם ג’ורג’ מייקל שמאוד הערכתי את התסרוקת שלו, בייחוד אחרי המכונת גילוח של הבקו”ם. אבל קיילי? לא באמת.

ברור שאי אפשר היה להתעלם מלאקי-לאקי שנטחן דק-דק בכל חור או דיסקוטק שנקלעתי אליו בערבי שישי של עמק בית שאן, אבל מעבר לזה – פחות או יותר בוז מודחק. או גלוי. היא לא ענייניה אותי כל כך ואח”כ כבר נכנסתי עמוק לצהל ושום אוסטרלית וירטואלית לא משכה את תשומת ליבי והזיכרון ממנה נותר בצד השני של כדור הארץ.

קאט טו נטפליקס 2026.

ניק קייב – קיילי מינוג – קיילי מינוג – ניק קייב, ושוב ולהיפך ומתחיל זמזום רצוף סביב הסדרה הזו על קיילי. רגע, ניק קייב? מה הוא קשור? אה נכון. שניהם אוסטרלים. אה כן, היה להם דואט פסיכי ששבר את הרדיו פעם, עת הובלתי פסנתרים מסאן חוזה לסן פרנסיסקו. דיי אנד נייט. כולם שידרו את הורד הפראי ההוא, בין רצף הג’ינגלים ודיווחי התנועה מפריווי 101. זה באמת היה שיר יפה. מאוד. אה רגע, זאת קיילי מינוג היתה בדואט הזה? מי בכלל זכר שזו היא? וואלה שכחתי.

קאט נוסף לעכשיו. זו סדרה כל כך טובה שברור לי שלו היתה מוגשת כסרט של 3 שעות הייתי שותה אותו בלי קושי
(זו מיני סדרה. 3 פרקים. קל). היא, הסדרה, אוספת את הגיבורה שלה בכפית של זהב, מרימה אותה למעלה במשק כנפיים אוורירי ומתיכה אותה על הרצפה בלי שמץ של חרטה. מינוג מלווה את הסדרה בנוכחותה הכובשת, בהשלמה ופיוס (ועלבון ועצב) ודואגת לכל אורך שלושת הפרקים, שנשאר קשובים ודרוכים נוכח חייה, שעלו ונפלו והשפיעו על אנשים רבים כל כך ממקומות שונים כל כך.

אותו קייב האליטיסט, המורם מעם, המסורק לאחור כעורב, שנתון בדיכאון קליני השומר את הקריירה שלו שפויה ומשגשגת, מציג אותה כמאור העמים, כיהלום נוצץ שלא הבינו עד כמה שהוא בוהק ופגיע. וזה נכון: מינוג מתגלה כדמות שראוי להושיב על הכתפיים שלה את נטפליקס. הסיפור שלה עצוב ומשמח ועצוב עד כאב והיא היתה כאן הרבה לפני שטיילור סוויפט חלמה על תמלוגים. היא היתה השבר האוסטרלי-אפריקאי. היא היתה בין מדונה לוויטני, בין מייקל לג’קסון והיא לא התביישה בכלום, והיה, מסתבר, הרבה במה להתבייש.

כמו כל סיפור סינדרלה גם כאן קיילי מגיעה מתחתית נעלי העקב (כלומר בערך. היא חייה חיים די בורגניים בפרברי סידני די אמידים) ומתחילה כשחקנית-ילדה-נערה חסרת בטחון באיזו סדרת סבון מפוהקת “שכנים-שכנים”, אבל משהו קורה ובין לילה היא הופכת לסופר סטאר מ ט ו ר ף שמרתק מיליוני אוסטרלים למסך הקטן. מפיקים עם חוש ריח וילדה עם רצון להצליח חוברים זה לזו, ומנחיתים אותה, כלומר מטיסים מתוך לוע של תותח אל פסגת העולם והיא משוגרת למעלה על כנפי אותו להיט חצי דביק חצי חצי קליט חצי מבריק.

I Should Be So Lucky מושמע בתדירות של המראות ונחיתות ב”סידני קינגספורד סמית'” ועם ההצלחה המטאורית והזוגיות המתוקשרת עם הבארבי השני מאותה סופ-אופרה, מגיחה הביקורת ומבשרת: זהירות שטחיות, למולך פלאקטיות, ואובססיה לפרסום ותאוות בצע ובתוך הגוף הנערי מסתתר ריק ושממון. התקשורת (הבריטית בעיקר) שיפדה אותה (“בובת קרטון, מוצר פופ מהונדס””), ירדה עליה (“שירה שמזכירה תוכי חנוק”) לעגה לה (“מינוג ירדה מהמטוס ונראתה כאילו שיצאה מכיס של קנגורו”) וחנקה אותה.

קיילי נמלטה מהפופ אל זרועותיו הפוטוגניות – אם כי המחוררות מהרואין – של סולן יוניקסס שהוא רוק סטאר מהשאול. מינוג חוצה את הכביש, את הפסים, את הגבול וצוללת מטה. והרי ככה אנחנו אוהבים את הגיבורים שלנו, כשהם בשפל, באפלה. במאפליה. האם יידלק האור על כוכבת האייטיז, האם מה שהבליח פעם כהבזק של פלאש ותהילה ישוב ויכווץ לכם את הבטן? אני חושב שכן. אני חשב שורד הפרא הקוצני מפעם ינעץ לכם חזק בלב.

• קיילי מינוג: הדוקו שגרם לי סוף סוף להבין למה העולם התאהב בה
• מנערת קאנטרי לאייקון גלובלי: 20 שנה לסינגל הבכורה של טיילור סוויפט
• 1986: מציינים 40 לשנה בה האייטיז הגיעו לבשלות מלאה
• Deep Six (1986): האוסף שהגדיר את הצליל של סיאטל
• קותימאן ממשיך לחפש את הגרוב