60 שנה ל- Revolver: האלבום שהפך את הביטלס מלהקת הפופ הגדולה בעולם לחלוצי האולפן

שנה אחרי Rubber Soul, הביטלס הרחיבו שוב את גבולות היצירה עם Revolver. שילוב של כתיבה בוגרת, חדשנות טכנולוגית באולפן, השפעות פסיכדליות ושירים שהפכו לאבני דרך הפך את האלבום לאחת הפסגות הגדולות בתולדות המוזיקה הפופולרית, גם שישה עשורים לאחר צאתו.

מאת תומר קופר

שישים שנה ל- Revolver של הביטלס, שגם היה פולו-אפ מושלם ל- Rubber Soul, וגם הוסיף עליו שכבות נוספות וידע לחדש.
על הדרך הוא קיבל סטטוס של אחד האלבומים הגדולים בהיסטוריה בכלל, וכמובן של הביטלס בפרט.

אפשר להגיד שהוא היה התשובה של הרביעייה ל-Pet Sounds של הביץ’ בויז ובריאן וילסון. עם חדשנות באולפן, אופן הקלטה קצת אחר ושירים יותר מורכבים מה שהורגלנו לפני כן. אפשר גם להגיד שהוא פשוט עוד חתיכת היסטוריה מפוצצת כישרון של פול, ג’ורג’, ג’ון ורינגו.
חברי הלהקה כבר במעמד של כוכבי-על, חוו שלל התנסויות עם LSD וסמים אחרים, במקביל, שיתוף הפעולה המוזיקלי שלהם מושלם ועל הדרך נוצרו כמה שירים שיהפכו די מהר לאבני דרך וקלאסיקות-על.

האריסון תרם הפעם שלושה שירים מצוינים משלו, כולל הפתיחה של Taxman, שהראה איזה צד פוליטי של הביטלס שלא ממש שמענו קודם. מק’רטני בלט יותר מלנון, עם Eleanor Rigby ו- Here, There And Everywhere. רינגו מבצע את Yellow Submarine השובבי וילדותי ולנון נועל בשלמות את שני החצאים של האלבום, צד א’ ו-She Said She Said וצד ב’ והאלבום כולו עם Tomorrow Never Knows.

כל אלו רק חלק מהפאזל שהורכב ל-Revolver. אלבום של עומק, עשייה מגוונת ומפגש נוסף של ארבעה כישרונות בשיאם שהשאירו עוד פיסת היסטוריה לדורות שיגלו ויאזינו. הביטלס ביצעו את ההופעות האחרונות שלהם באותו החודש של אוגוסט 1966 (כחלק מטור מסודר, לפני הפינאלה החינמית על הגג ההוא בלונדון).

הם לא ביצעו שום שיר חדש דאז מ- Revolver, בטענות שהם מורכבים מדי למעבר בלייב ומול צעקות וצרחות ההתלהבות הבלתי פוסקות. ואולי טוב שכך, כי זה משאיר את השירים של Revolver בתוך המקשה המקורית שלהם, עם הקסם שקרה באולפן, בשלמותם ובצלילים שנשארים אותו הדבר, אבל נשמעים כל הזמן טוב מתמיד. גם שישה עשורים אחרי שיצאו לעולם.

• מה חדש באוזן: 26 דיסקים חדשים, חוזרים ומבוקשים
• קונן גריי חוזר הביתה
• השקה בסוף הקיץ. גיג באוזן עם שירה זלוף
• מה חדש על המדף: התקליטים שעשו לנו את אוגוסט
• 35 שנה ל־Ten: האלבום שאי אפשר להפסיק לאהוב