אלבום מחווה חדש לסיד בארט לא נשמע כמו נוסטלגיה אלא כמו מפגש חי עם אחד המקורות הכי מסוכנים של הפסיכדליה
מאת אבירן שפר, צילום: אורית פניני
רוקפור תמיד נשמעו כמו להקה שיש לה שורשים עמוקים יותר מרוב הרוק הישראלי: פחות “להיטים”, יותר תודעה. לאורך השנים הם בנו לעצמם את המקום הנדיר של עצמם, זה שמחבר בין רוק גיטרות, פסיכדליה, פופ חכם ונאמנות כמעט דתית לסאונד אנלוגי. עכשיו הם עושים את מה שהיה מתבקש מזמן: חוזרים אל סיד בארט.
באלבום מחווה חדש, רוקפור לא מתייחסים לבארט כמו לאייקון שמניחים עליו זר פרחים, אלא כמו למוזיקאי שאפשר עדיין לדבר איתו. זה לא פרויקט של “בואו נשחזר”, אלא ניסיון להבין מחדש: מה קורה כשמלודיות תמימות פוגשות מוח שמתפרק, ומה נשאר מהן חמישים שנה אחרי.
בארט, מייסד פינק פלויד והדמות הכי חידתית של הפסיכדליה הבריטית, הוא לא רק השראה, הוא סוג של שפה. וכמו בכל שפה טובה, רוקפור לא מדקלמים אותה, אלא מדברים בה. השירים כאן מקבלים פרשנות שמכבדת את המקור אבל לא מפחדת להכניס את החותמת של הלהקה: הרמוניות קוליות חדות, גיטרות שמטשטשות את הגבול בין חלום למציאות, ואווירה שמרגישה כמו הופעה באיזה מרתף מעושן בלונדון של 1967.
האלבום משלב קלאסיקות מוקדמות כמו Arnold Layne ו־See Emily Play, לצד חומרים מתקופת הסולו המאוחרת של בארט מה שמהווה בחירה חכמה: לא להישאר רק באזור ה”להיטים”, אלא להיכנס גם לשירים שבהם הסדקים גדולים יותר. בעולם שמכור לשלמות דיגיטלית, רוקפור עושים כאן משהו כמעט חתרני: נותנים מקום לחוסר יציבות, ליופי הלא-מסודר, למלודיה שמסרבת להיות “נכונה”.
וזה גם אלבום שממש מבקש פורמט פיזי. לכן, במקביל ליציאה בדיגיטל, הוא יוצא גם במהדורת ויניל ולרגל ההשקה תתקיים הופעה חד־פעמית בבארבי.
יום רביעי | 29.4 | בארבי, נמל יפו
כתיבת תגובה