תהודה קוסמית בעידן של הפרעת קשב: הצלילה העמוקה של ת’אנדרקאט ב-Distracted

האלבום החדש של סטיבן לי ברונר מתנייד בין וירטואוזיות על הבס למלנכוליה דיגיטלית בדרך להתבססות בצמרת הגבוהה של ה- R&B והסול

אבירן שפר

סטיבן לי ברונר, המוכר לעולם כ-ת’אנדרקאט, תמיד פעל בנקודת המפגש שבין המגוחך לנשגב. מי שהתחיל כנגן בס וירטואוז בהרכבי ת’ראש מטאל והפך לעמוד השדרה של יצירות מופת כמו “To Pimp a Butterfly” של קנדריק לאמאר, הצליח לבסס את עצמו כקול ייחודי שאי אפשר לחקות. באלבומו החדש, Distracted, ברונר לוקח את הכאוס המאפיין את העשור הנוכחי ומזקק אותו ליצירה שהיא בעת ובעונה אחת תזזיתית, מהפנטת ונוגעת ללב.

המסלול אל הקצה: הקריירה של Thundercat עד כה

כדי להבין את Distracted, חייבים להביט אחורה על המסלול יוצא הדופן של ברונר. הוא צמח מתוך משפחה של מוזיקאים בלוס אנג’לס, מה שסיפק לו בסיס טכני פנומנלי. את צעדיו הראשונים עשה בלהקת הסקייט-פאנק המיתולוגית Suicidal Tendencies, ניסיון שהעניק לנגינה שלו את המהירות והאגרסיביות המזוהה איתו עד היום.

הפריצה הגדולה שלו לעולם ה-Groove הגיעה דרך שיתוף הפעולה הצמוד עם Flying Lotus והלייבל “Brainfeeder“. אלבומי המופת שלו, כמו The Beyond / Where the Giants Roam ו-Drunk משנת 2017, הציגו לעולם דמות של “גיבור על” של גיטרת הבס- מוזיקאי שיכול לנגן סולואים של ג’אז במהירות האור, תוך כדי שהוא שר בקול פלסט רך על חתולים, משחקי וידאו ואובדן.

סקירת האלבום: Distracted

האלבום החדש, Distracted, הוא אולי היצירה המגובשת ביותר של ברונר. בעוד שאלבומיו הקודמים הרגישו לעיתים כמו אוסף של רעיונות מבריקים אך מפוזרים, כאן ה”פיזור” הוא הנושא עצמו.

• הקונספט: האלבום עוסק בחוסר היכולת שלנו להתמקד בעולם של גירויים אינסופיים. השירים נקטעים לעיתים בפתאומיות, עוברים מקצב Fאנק מקפיץ לבלדות חלליות בתוך שניות, מה שמשקף את חוויית ה”גלילה” (Scrolling) המודרנית.
  
• הסאונד: ברונר ממשיך להשתמש בבס ששת המיתרים שלו ככלי מוביל, אך ב-Distracted הוא מעשיר את הצליל בשכבות של סינתיסייזרים אנלוגיים שמרגישים כמו פסקול מדע בדיוני מהאייטיז.

שיתופי פעולה

האלבום מארח שמות מפתיעים שמשתלבים היטב בתוך האסתטיקה שלו. הדיאלוג המוזיקלי בין הבס של ת’אנדרקט למקצבים המלוכלכים של מפיקי היפ-הופ ואלקטרוניקה עכשוויים יוצר מתח מעניין בין וירטואוזיות מסורתית לטכנולוגיה מודרנית.
מעל כולם מתבלט שיתוף הפעולה המפעים עם טים אימפלה בשיר No More Lies. קווין פארקר הגאון עושה מה שהוא יודע לעשות הכי טוב: משתלט על הסאונד בקטע הכי טוב שיכול להיות. התוצאה מתקתקה לחלוטין ואי אפשר להפסיק לצרוך את הממתק הזה.

מיד אחריו מגיע She Knows Too Much קטע שהספיק להקליט עם חברו הקרוב, הראפר המנוח מק מילר לפני מותו ב- 2018. כעת נשלף השיר המצויין מהמגירה, לוטש כהלכה והתחלק בטבעיות לאלבום כאילו מדובר בהקלטה מאתמול.
בשיר I Did This To Myself מתארחים הראפרים ליל יאכטי ופליינג לוטוס והוא ממשיך רצף הדוק וממכר של גרוב פופי על גבול הקיטש המתקתק אבל מצליח לא ליפול למחוזות האלה.
הכיף נמשך עם עוד רצועה שאחרי שתי השמעות לא יוצא מהראש, Funny Friends. החבר המתארח הפעם הוא הראפר ASAP Rocky.
רצף הגרוב המרשים נעצר כאן לטובת פלא מסוג אחר שקורה בשיתוף פעולה עם ההרכב למון טוויגס בשיר What Is Left To Say שמשלב הרמוניות סיקסטיז ונגיעות פסיכדליה.

הקשרים סגנוניים והשפעות מוזיקליות

המוזיקה של Thundercat ב-Distracted היא כור היתוך של עשורים של מוזיקה שחורה ואלטרנטיבית:
ג’אז-פיוז’ן של שנות ה-70: ההשפעה של ג’אקו פסטוריוס (Jaco Pastorius) וסטנלי קלארק נוכחת בכל תו. ברונר לוקח את החופש ההרמוני של הג’אז ומלביש אותו על מבני שירים של פופ ו-R&B.
Yacht Rock: יש באלבום נינוחות מסוימת, המזכירה אמנים כמו מייקל מקדונלד (שאף שיתף איתו פעולה בעבר). זוהי מוזיקה “חלקה” לכאורה, אך מתחת לפני השטח רוחשת מורכבות מוזיקלית עצומה.
אנימה ומשחקי וידאו: האסתטיקה הוויזואלית והסאונד של Distracted שואבים רבות מתרבות הפופ היפנית. המלודיות לעיתים נשמעות כמו פסקול של משחק רול-פליי (RPG) קלאסי, מה שמעניק לאלבום תחושה של הרפתקה נוסטלגית.

הליצן העצוב של הבס

בסופו של דבר, הכוח של Thundercat ב-Distracted טמון ביכולת שלו להיות אנושי בתוך כל הווירטואוזיות הזו. הוא משתמש בטכניקה המדהימה שלו לא כדי להתרברב, אלא כדי להביע רגש, לעיתים זהו צחוק על האבסורד של החיים, ולעיתים זוהי בדידות עמוקה.

זהו אלבום שלא דורש ממך רק להקשיב לו, אלא ללכת לאיבוד בתוכו. למרות שמו, הוא מצליח לעשות את הדבר הכי קשה בעידן הנוכחי: לתפוס את תשומת הלב שלנו ולהחזיק בה בכוח, תוך שהוא מזכיר לנו שגם בתוך הרעש הדיגיטלי, עדיין יש מקום לסולו בס טוב ולנשמה.

• מה חדש על המדף: התקליטים שעשו לנו את אוגוסט
• 35 שנה ל־Ten: האלבום שאי אפשר להפסיק לאהוב
• האם AM היה אלבום הרוק הגדול האחרון?
• דולי פרטון לא הייתה אף פעם בלונדה מטומטמת
• Muse מכוונים לכוכבים: The Wow! Signal מחזיר את הלהקה למסלול הקוסמי