אבירן הצליח לחמוק מידינו שוב ושוב, וכשהחמאנו לעצמנו וחשבנו שזה רק טיזינג – גילינו שהוא פשוט עסוק מאוד. אבל זה לא מנע מאיתנו לדלות מידע על חתולים, תקליט לא רצוי של אגדת פופ וריח של וויניל על הבוקר
אנחנו מכירים את אבירן שפר כבר שלושים שנה, אולי אפילו יותר, אבל מי סופר כשנהנים. סך הכל, הוא איש די מושלם למעט העובדה שמדובר באוהד הפועל תל אביב. סתם, נו. אנחנו אוהבים גם אותם ואפילו מוכנים לחבק את אוהדי עירוני ראשון לציון, ברגע שיתברר שאכן יש אנשים חיים שהם באמת כאלה.
אבירן כבר שנה באוזן, מנהל בגאון את האתר המעולה שלנו, third-ear.com, אחרי שנים בהן עבד בחברות תקליטים ובתחנות רדיו. אבל העניין האמיתי הוא שכשניסינו לצוד אותו באמצעות צוות התחקירנים המיומן מדי של הפינה הפופולארית מדי – הכה את העובד – לא ניתן היה לאתרו. דינמי כג’ימי טורק הצעיר, אבירן מתזז בין הקומות, מפטרל בין המשרדים לחנות, מארגן את הסטוקים של האתר, ובדרך מצליח למצוא עוד טראק משובח לטובת הדיג’יי סט הבא שלו.
לא עוד. הורדת זקיף סטייל העונה הרביעית של פאודה, לפעמים פשוט אין ברירה, ואבירן בידינו + רשות הדיבור בידיו + שונות: “התחלתי לדג’ות כנער בבית ספר, אבל זה לא היה מקצועי. את קריירת התקלוט התחלתי רק בגילאי העשרים המאוחרים. כתבתי ביקורות מוסיקה במקומונים בשרון מגיל 17 עד גיל 22.
אני לא בא מבית עשיר ותקליטים אף פעם לא היו דבר זול וזה גם היה כיף, גם נתן לי דמי כיס וגם קיבלתי פרומואים בחינם מהחברות. הייתי קם לבית הספר ובמקום להגיע ללימודים פתאום מוצא את עצמי בסיבוב חנויות תקליטים בתל אביב של שנות השמונים עם בית התקליט ופאז ואלגרו”.
גם השירות הצבאי ביק”ל (יחידת הקישור ללבנון, למי ששכח או התעצל לגגל) לא מנע מזרעי המוסיקה לפרוץ ימה וקדמה וצפונה ונגבה. “אני זוכר את עצמי נשאר שבת אי שם בחאצביא בסופ”ש שבו דני קרפל ודובי לנץ עשו לראשונה בגלגל”צ מרתון של הדבר הזה שנקרא מוזיקת עולם. זכרתי בעל פה את המספרים של כל האולפנים, ופתאום הם שמים את אוור סו לונלי של מונסון, אז אני – ילד חסר עכבות ובושה מתקשר ואומר להם – ‘נכון שעכשיו תשימו את שילה צ’נדרה סולו?’ ואז, בתשובה, מגיעה השאלה: ‘מה, לשילה צ’נדרה יש תקליטים לבד?’. בבית היו לי שני תקליטים שלה, אז ידעתי באותו רגע שהרווחתי ביקור כפול בגלי צה”ל. אחד בשביל להביא להם את התקליטים, אחד בשביל לקחת. אגב, פעם דיברתי עם מיכל ניב שלוש שעות בטלפון בלילה, כשעשתה את לא רוצים לישון, אבל מעולם לא נפגשנו”.
התקליט הראשון שקנית בעצמך:
“זה קרה לי ב-1982 עם ‘קומפליט מדנס’. זו, בעצם, היתה הלהקה הראשונה שאהבתי, וזה אלבום נהדר. אין שם נפילות. לא הבנתי אז מה זה אוסף, לא ידעתי שזה אוסף וגם אם הייתי יודע לא יכולתי להבין מה הן המשמעויות של אוסף. קניתי את התקליט בחנות בהרצליה שנקראה ‘הטנגו האחרון ‘ אצל עופרי המיתולוגי, שהיה חבר של יקיר אביב בשיאו”.
דיסקים – כן/לא/שחור/לבן:
“לא, פשוט לא. יש לי מלא דיסקים, לא זורק כלום ולא נותן לאף אחד, אבל בשום אופן לא. הדיסקים לא יכולים לעשות את מה שהתקליטים עשו כי הם נוצחו על ידי משהו מהעולם שלהם שחזק מהם בהרבה. בא כוח עליון והעיף אותם, הפלטפורמות הדיגיטליות. תקליטים אף פעם לא היו במשחק הזה, תקליטים זה יקום בפני עצמו”.
קסטות – כן/לא/שחור/לבן:
“לא שמעתי מה שאמרת עכשיו. קסטות להקליט – ברור, כי מי מאיתנו לא חיכה בהיכון לשידור ברדיו כדי לתפוס את השיר שהוא הכי אהב, אבל זה היה קטע הישרדותי, לא מוצר. מוצר עם ברגים ועיפרון ולק – זה מוצר, זה? ועוד באותו כסף שעלה לך תקליט, וכשהוא מתקלקל אתה רץ לחפש את הלק של אמא שלך. אסור לתת לדבר הזה לחזור, זה מחריד. אם אני אבק אני אפילו לא טורח להתיישב על זה”.
אלבום שהיית מת שייצא על ויניל:
“רוב הדברים שאני מכיר ואוהב כבר קיימים בוויניל. אז אני חוזר לצד ההפקתי שלי ולאחד האלבומים שממש רציתי לראות יוצא, אבל זה עדיין לא צלח: ג’ינג’יות”.
אלבום שממש דחוף לך להמליץ עליו עכשיו:
“אני הולך על אחד משני האלבומים שהכי אהבתי ב- 2021. קרוסאובר סגנוני, שגם מבטא באופן מושלם את הטעם והאופי המוסיקליים שלי. מצד אחד, זה אלקטרוני ושותף פה אחד המוסיקאים/מפיקים אלקטרונים החשובים של צרפת בשניים וחצי העשורים האחרונים, לורן גארנייה. מהצד השני יש כאן הרכב רוק פסיכדלי לגמרי, והכל נוטף אנרגיות רוקיסטיות, וזה מלוכלך וקודח, אבל גם סקסי ממש. רוחו של סרז’ גינסבורג נוכחת מאוד וכל זה מתנהל לצד ביט מסודר, שזה דבר מאוד חשוב למי שזה חשוב לו. כן, אני מדבר על Liminanas / Garnier – De Película”.
תחביב שלך שהוא לא מוסיקה וענייניה:
“יין וחתולים. יין זה עולם שבשנים האחרונות אני נפתח אליו וזורם איתו רב משמעית. אלכוהוליזם בכלל זה מצוין. חתולים זה מדהים. אני לא יכול לחשוב מתי בפעם האחרונה חייתי בלי חתול. עכשיו יש לי שניים, ואני חולה עליהם. אל דאגה, לא אהיה מאכיל חתולים כשאהיה גדול בדיוק מאותה סיבה שלא אחזור בתשובה. אני עצלן. אתה יודע איזו טירחה זו? זה כמו שפעם אמרתי שאכתוב את המניפסט המלא ‘למה לא לעשות ילדים’. בסוף לא רק שעשיתי ילדים, מעולם לא כתבתי את המניפסט הנחשק”.
אלבום שקנית ואתה מתבייש בזה:
“יש אלבומים שאני לא זוכר איך הגיעו לתקליטייה שלי. למשל, ט’רילר של מייקל ג’קסון – אני מכחיש שאי פעם שילמתי כסף כדי שיגיע אליי הביתה. הנוכחות שלו בבית מציקה לי”.
תקליט שהיית לוקח לגלות:
“זיגי סטארדסט של דייוויד בואי, הוא לא נמאס עליי. פשוט. ועליי דברים נמאסים במהירות. שיר נמאס עליי לפני שהוא מגיע לאמצע, הוא מפריע לי במרחב”.
האלבום האחרון שקנית:
“אני נקי כבר הרבה שנים, לא משתמש. הוויניל האחרון שקניתי היה פלאמפ דיג’ייז, וזה היה ממש מזמן. די בעטתי בסיפור הזה של אריך נגן, ובגלל זה נורא קשה לי לצרוך אלבומים. הסנטימנט נחלש אצלי, אני לא צריך להחזיק את זה. אני אוהב את החומרה, אבל לא בשביל לשמוע אלא בשביל התיעוד והיופי”.
הפריט הכי ייחודי שיש לך בתקליטייה:
“‘אין סטריקט טמפו’ של דייב בול בוויניל. היתה אתי בתיכון מעריצה מטורפת של סופט סל, שקנתה את התקליט הזה מכוח האינרציה. מה היתה רבה אכזבתה כשגילתה איך זה נשמע. הייתי אז בן 17, וכמובן שמייד התנפלתי על ההזדמנות להחליף איתה את התקליט. רגע, אני לא זוכר איפה הוא נמצא אצלי. תאורטית יש לי אותו באיזשהו מקום. נעלמו לי מלא תקליטים עם השנים, לא יודע אפילו איך זה קרה”.
אמן שאתה לא מוותר על שום פיפס שלו:
“אין. היה פעם גרי ניומן ונפרדנו כידידים אחרי ההופעה שלו בארץ, למרות שהיא לא היתה רעה. יש אצלי בכלל תופעה כזו שאחרי הופעה אני ממצה אמנים. זה קרה לי גם עם הלג’נדרי פינק דוטס, שהפסקתי להאזין להם אחרי הפעם הראשונה שבה הגיעו לארץ”.
החווויה הכי קיצונית שקרתה לך בתעשייה:
“העבודה על המארז של אריק איינשטיין בתקופה שלי בפונוקול. זו היתה שנה מטורפת, מלאה באתגרים, ועם המון המון סטרטס. בסופו של דבר, למרות רגעים מאוד לא פשוטים, הצלחנו להעמיד מוצר בלתי נשכח בזכות
הרבה אנשים יקרים”.
מנהג תקליטים משונה שפיתחת:
“לפתוח תקליט ולהריח את הוויניל. די משונה לי שלא כל בנאדם בעולם עושה דבר כזה לפחות פעם ביום”.
