דביק, מלוכלך ומושלם – סיפורה של יצירת המופת Sticky Fingers

מהסשנים המיוזעים באלבמה ועד לגיטרות של מיק טיילור: מסע בעקבות האלבום שבו הרולינג סטונס זיקקו את הרוקנרול לכדי שלמות, תוך שהם משלבים בלוז שורשי, בלדות קורעות לב וחשמל טהור.

מאת תומר קופר

את שירי האלבום Sticky Fingers, הרולינג סטונס החלו להקליט שנתיים לפני יציאתו הרשמית (23.4.1971).
בסדרה של סשנים שונים ואינטנסיביים, הם בנו נדבך על גבי נדבך את מה שיהפוך לאחת הקלאסיקות הגדולות והחשובות ביותר בהיסטוריה של הלהקה ובדברי הימים של הרוק בכלל.

הזרעים שנזרעו ב-1969: מריאן פיית’פול וגראם פרסונס

השיר שהולך הכי הרבה אחורה בציר הזמן של האלבום הוא Sister Morphine, שהוקלט כבר במרץ 1969. במקור הוא נועד להיכלל באלבום Let It Bleed, אך בסופו של דבר נשאר בחוץ ומצא את מקומו הטבעי ב-Sticky Fingers.
מריאן פיית’פול, שכתבה את השיר יחד עם מיק ג’אגר, שחררה את גרסתה שלה באותו הזמן, כשנתיים לפני שגרסת הסטונס יצאה לעולם.

שיר נוסף שזכה לחשיפה עוד לפני צאת האלבום הוא הבלדה Wild Horses.
השיר יצא ב-1970 באלבום השני של ה-Flying Burrito Brothers בביצועו של גראם פרסונס. פרסונס היה מקורב מאוד לחברי הלהקה, ולקית’ ריצ’רדס בפרט, והשפעתו על הסאונד של הסטונס בתקופה זו (ובעיקר בהקלטות המאוחרות יותר של Exile On Main Street) הייתה מכרעת.

הקסם של מאסל שולס: שלושה ימים של חשמל טהור

גרסת המקור של Wild Horses, יחד עם השיר האיקוני Brown Sugar והקאבר ל-You Gotta Move, הוקלטו באחת התחנות המיוחדות ביותר בהיסטוריה של הלהקה. זה קרה במהלך ביקור קצר ואינטנסיבי של שלושה ימים ב-Muscle Shoals שבצפון אלבמה, בדצמבר 1969.

חברי הסטונס הגיעו לאולפן האגדי Muscle Shoals Sound Studio והשאירו שם את הקסם שלהם עם השלישייה הזו. התוצאה הייתה שילוב מושלם בין בלאדה קסומה, קאבר בלוזי שיושב עליהם בדיוק מופלא וריף הגיטרה המחשמל של Brown Sugar, שנבחר בצדק לפתוח את האלבום ולהכתיב את הטון.

עידן מיק טיילור והסאונד של לונדון

חלק ניכר מסאונד הגיטרות המזוהה עם האלבום נולד מהחיבור המוזיקלי החדש בין קית’ ריצ’רדס למיק טיילור. זו הייתה הפעם הראשונה שבה טיילור תפקד כחבר מן המניין בסטונס באלבום אולפן מלא. Sticky Fingers היה גם האלבום הראשון שיצא ללא בראיין ג’ונס, שנפטר שנתיים לפני כן.

החשמל והגיטרות הנפלאות מגיעים לשיאם ברצועות כמו Bitch ו-Sway, שהוקלטו בחצי הראשון של 1970 בלונדון ובאחוזה המרוחקת ב-Stargroves. המקום שימש בית להקלטות מופלאות לא רק עבור הסטונס, אלא גם עבור ענקים כמו The Who ולד זפלין, והאטמוספירה הייחודית שלו מחלחלת לתוך כל תו באלבום.

בין רוקנרול מלוכלך לבלדות קורעות לב

נציג בולט נוסף מהסשנים ההם הוא Can’t You Hear Me Knocking, שיר שנותן בראש עד היום ומציג את הלהקה בשיא כוחה. הגדולה האמיתית של Sticky Fingers טמונה ביכולת המופלאה שלו לשלב בין המנוני רוקנרול מחוספסים לבין השפעות בלוז ישן ובלדות שמרגישות כמו סיפורים מהדרכים.

שתיים מהרצועות המרגשות ביותר חותמות את האלבום: Dead Flowers ו-Moonlight Mile. מדובר בצמד יפהפה שמזכיר רצועות עומק כמו No Expectations שהגיע לפניהן, או Sweet Virginia שהגיע מאוחר יותר. אלו השירים שחשפו את הצד האחר והרגיש של הסטונס, אל מול הרוק המלוכלך והמוכר. ב-Sticky Fingers הלהקה הגיעה לשלמות; זהו אלבום ששומר על רמה אחידה וגבוהה לכל אורכו, וימשיך להיות מלהיב, מחשמל ומרגש בכל פעם מחדש. קלאסיקה אמיתית, בדיוק כפי שהיא צריכה להיות.

הרוכסן של אנדי וורהול: אמנות שניתן לגעת בה

אי אפשר לחתום את סיפורו של Sticky Fingers מבלי להתייחס לאריזה שעוטפת אותו, שהפכה לאייקון תרבותי בפני עצמו. העטיפה, שעוצבה על ידי אמן הפופ-ארט אנדי וורהול, הציגה תקריב נועז של פלג גוף תחתון בתוך ג’ינס הדוק, והייתה לאחת היצירות השנויות במחלוקת והזכורות ביותר בתולדות המוזיקה. בגרסאות הויניל המקוריות (ובחלק מההוצאות המחודשות), הרוכסן של המכנסיים היה אמיתי וניתן לפתיחה, מה שהפך את האחיזה באלבום לחוויה פיזית וטקטילית שהלמה את הסאונד המיוזע והישיר של הלהקה. זוהי עדות נוספת לעידן שבו העטיפה לא הייתה רק הגנה על התקליט, אלא חלק בלתי נפרד מהאמירה האמנותית הכוללת: כזו שמשלימה את החוויה עבור כל מי שמניח את המחט על הגרוב הראשון של יצירת המופת הזו.

• סיינה ספירו: הקול העוצמתי של הדור החדש יוצא לאור
• ג’נגו סופר עד עשר
• פטיפון סוני למתחילים: LX310BT או LX5BT?
• The Köln Concert: הדגמה חיה למה שאפשר לעשות עם פסנתר בלבד ולהשאר מרתקים
• “זה ספר על מאחורי הקלעים המטונף”: איה כורם מוציאה ספר חדש ומספרת על המאבק ששינה את חייה