האוזן השלישית מרכינה ראש עם לכתו של מי שהיה חלק ממשפחת המקום לאורך השנים
השנה 1992, אולי 1993. על קירות חנות האוזן השלישית ברחוב שינקין היו תלויות כרזות מהופעות של מיטב להקות השוליים המקומיות של התקופה – נושאי המגבעת, המולוך, 3ח, אפור גשום ופלסטיק ונוס – וגם של הפאזטונס והלג’נדרי פינק דוטס, שהופיעו בתל אביב זה מכבר.
פוסטר אחד נדיר ומיוחד צד את עינו של בן תשחורת מרעננה – זה של להקת ישראל הירושלמית עם הצלב העצום שעליו מורכבים גם סהר ומגן דוד וחברי הלהקה מנגנים לפניו כמו באיזו אוֹרְחָה פולחנית במדבר.
והילד הזה הוא אני. בחיל ורעדה, ששמרתי רק למוכרי האוזן השלישית באותן שנים, פניתי לאחד מהם ושאלתי אם יש סיכוי אולי לקבל את הכרזה הנכספת. המוכר, לא רק שלא נזף בי על עצם הבקשה החצופה, אלא טיפס כמו אורנגאוטן בורנאי על מדפי הדיסקים, וקילף אותה בעדינות מהקיר כמו בננה. “קח!”, הוא חייך ודחף אותה בלשון ציווי לזרועותיי.
זה הזיכרון המשמעותי הראשון שלי מיורם הבר שהלך לעולמו בשבת, לימים קולגה, שותף לפשע באוזן השלישית וחבר קרוב וטוב, ששנים לפני כן היה מוכר התקליטים הראשון והיחיד שהערצתי ורציתי להיות כמוהו.
גם כשכבר עבדנו ביחד – או יותר נכון השתוללנו יחד והנסנו לקוחות מהחנות עם Songs About Fucking של ביג בלאק בווליום פסיכי – מהסיבה הפשוטה שיורם היה גם קר-רוח ועם זאת חם מזג ומשוגע במובן הכי חיובי של המילה.
פרא אדם קפריזי שחי את הרגע ומנגד כזה שמתעמק ויורד לפרטי פרטים באופן אובססיבי, שולף מהמותן כמו ארחי פרחי ובמקביל מחדד ומחריף כל שליפה רדודה לכאורה ומעמיק בה לנגד עיניך, נותן שירות מסור מכל הלב, ומנגד יכול לייבש לקוח דקות ארוכות בדלפק אם רגע לפני פצח בנאום חוצב להבות על מצב האומה מלווה בשירה אופראית.
מעל כל זה, ידע ואהבה ללא תנאי לספרות, סרטים וכמובן מוזיקה. על פי רוב, קיצונית, מאתגרת ורועשת, אבל כשנשאל פעם “מה זה מוזיקה אלטרנטיבית?” הישיר מבט ואמר “גם פרנק סינטרה זה מוזיקה אלטרנטיבית”.
כי יורם היה אוהב אדם שהבין שהפוסל במומו פוסל, ועל רקע הרוח “השינקינאית” שמשלה בכיפה בשנות התשעים ותחילת האלפיים הוא אימץ גישה פוזיטיבית יוצאת דופן לתרבות באשר היא. כל תרבות. אין גבוה, אין נָחוּת.
ביום חמישי האחרון הוא ביקר בחנות. ברקע התנגן האלבום הראשון של צ’רלי מגירה שיצא עכשיו על תקליט. יורם זיהה מיד ושאלתי אותו על הקטע שהתנגן “זה לא מזכיר לך קצת את מריו לנזם״ (שם שיורם הקליט תחתיו טראקים אינסטרומנטליים שלא יצאו מעולם)? הוא הנהן ונזכר איך צ’רלי מגירה ומיכל קהן הופיע בפתיחת תערוכה שלו בצימר שאצר אורי דרומר. “הוא היה אחלה בחור צ’רלי, קצת מטורלל” אמר. “כמוך” עקצתי. הוא חייך בביישנות והסכים. כמה דקות אחרי נתנו כיף מעל תקליטי הרוק פופ ונפרדנו לשלום. בפעם האחרונה, עד הפעם הבאה.
רני זגר
כתיבת תגובה