האוזן השלישית נפרדת מדמות בלתי נשכחת שעיצבה טעם, שיח ותרבות סביב מוזיקה, קולנוע וספרות מקומית ועולמית
מאת אסא אופק
הלילה קר וחשוך ועצוב. עצוב לנו מאוד. קובי אור הלך לעולמו ועולמו היה עשיר ומרתק ונחבא אל הכלים.
מלא חידות וסודות וחיוכים דקים ודיבור רך ושקט נעים וחכם. והמון תקליטים. והמון ספרים.
קובי היה חלק מהאוזן השלישית מיום הקמתה. ביקר אותנו כל יום. לפעמים כמה פעמים ביום. נעלם מאחורי האוזניות.
מעבר למדפים, בתוך המגירות, בתוך העטיפות, מאחורי הדלפק, מתחת לחלונות. על הקירות.
בין התאים. איפה שנדמה לו שנצנץ איזה כוכב בשבילו, מיהר והלך לבדוק אותו, למשש, לשמוע, לקרוא, להתעניין, לשלם ולהכניס לשקית. ואז לעוד שקית, ועוד אחת.
קובי צרך תרבות כמו שאנשים צורכים מזון. חי ונשם מוזיקה ולעיתים גם שיתף את העולם בתבונתו.
בשנת 79 ערך כתב והוציא לאור באופן עצמאי את ‘חמור’. ‘פנזי’ן מוזיקה שנסרק בזירוקס, אותו חילק בחנויות תקליטים בת”א וחובבי המוזיקה בלעו אותם בשקיקה.
‘נושאי המגבעת’ נקראו על שמו. שמה המלא של הלהקה היה כידוע ‘נושאי המגבעת של קובי אור’.
עד סמטאות ירושלים שמו נישא וריחף וכישף את שומעיו. את קוראיו.
הוא כתב על מוזיקה כמו שאף אחד אחר לא כתב. מנומק, ידען, משכנע, בוטה ומלטף.
גר בשוליים, נע בצידי הזמן, בפינת הרחוב, זז לאט, מהורהר. לעיתים נינוח. לעיתים סוער. תמיד אהוב. אהוב על כולם. הלילה כבה האור של קובי ואיתו כבה אור גדול וזוהר. נוח על משכבך בשלום אח יקר שלנו.
כתיבת תגובה