חבוט בעובד: תומר קופר

בין שידורים ברדיו הקצה לחלומות על ניל יאנג תפסנו את קופר ועימתנו אותו עם אתגר השאלון. והנה התוצאות

מאת צוות האוזן השלישית

תומר קופר הוא תופעה.
הוא כנראה האיש הכי מנומס בעולם, וזאת למרות שהוא גר ברמת גן, מחבב את פרל ג’ם ומשתייך לכנופיית רדיו הקצה. הוא דקדקן, קפדן, חקרן, איש תוכן ומוזיקה משחר נעוריו ונוטה להתעמק בשידורי ספורט מתישים. מעריץ מושבע של מנצ’סטר יונייטד, יש לו כלבה (מופרעת) בשם הולי.
אנחנו חושדים בו שהוא מחפש זוגיות אבל זה כבר עניין שלו אז תשאלו אותו כשתגיעו לדלפק. אה, ואם כבר הגעתם לדלפק וראשו חפור בתוך המחשב דעו כי הוא באמצע חפירה (עוד חפירה) על ניל יאנג/בוב דילן/טום פתי. תומר קופר עולה על המוקד.

התקליט הראשון שקנית בעצמך:

וואו, לא זוכר בדיוק. יש מצב שזה Toys In The Attic של אירוסמית’.

אלבום שממש דחוף לך להמליץ עליו עכשיו:

Valentine, החדש של קורטני מארי אנדרוז שהוא בינתיים מאלבומי 2026 שהכי מחממים לי את הלב.

תקליט שהיית לוקח לגלות:

The Southern Harmony & Musical Companion של הבלאק קרואוז.

האלבום האחרון שקנית:

מהדורת 20 השנה לאלבום “Z” של מיי מורנינג ג’אקט.

הפריט הכי ייחודי שיש לך בתקליטייה:

יש כל מיני. אחד האהובים עליי זה פס הקול המורחב של Untitled, גרסת הבמאי של “כמעט מפורסמים”. יצאו רק 2500 עותקים שלו ב-2001.

אמן שאתה לא מוותר על שום פיפס שלו:

דרייב ביי טראקרס, ההולד סטדי, ניל יאנג.

אלבום שהיית מת שכבר ייצא על תקליט:

Time The Revelator של גיליאן וולש.

מנהג תקליטים משונה שפיתחת:

לא חושב שיש לי, אבל בשעות הלילה הם נשמעים יותר טוב.

מה עשית כשלא היית באוזן:

כתבתי על מוזיקה, שידרתי ברדיו הקצה, טסתי למלא הופעות בחו”ל ועסקתי בקולנוע בפסטיבל דוקאביב. כל זה גם בלשון הווה, לצד האוזן.

החוויה הכי קיצונית שקרתה לך בתעשייה:

לקוח מעורער בנפשו שאיים על חיי כי לא נתתי לו להחליף תקליט שהוא פגם בו? תכלס זה לא ממש קיצוני באוזן 🙂

אלבום שקנית ואתה מתבייש בזה:

לא מתבייש בשום אלבום שאני אוהב, אין כזה דבר מבחינתי גילטי פלז’ר. אם משהו עושה לך טוב, במיוחד במוזיקה – אחלה!

דיסקים – כן/לא/שחור/לבן:

כן, בהחלט. למרות שלא קונה כבר, אבל האוסף הענק שלי קרוב לליבי ומקשט יפה את הדירה.

קסטות – כן/לא/שחור/לבן:

חמוד, ונשארו לי כמה דיסקוגרפיות עליהן מן העבר. אבל בשביל באמת לשמוע, ממש לא.

תחביב שלך שהוא לא מוסיקה וענייניה:

קולנוע, כדורגל (לצפות ולשחק, אוהד יונייטד 30 שנה), טיולים להופעות חו”ל.

איזה אלבום אתה יכול לשמוע מהתחלה עד הסוף בלי לדלג:

יותר מדי. אני איש של אלבומים, בדרך כלל לא מדלג על כלום, חלק מהיצירה.

איזה ז’אנר הכי מגדיר אותך:

המומחיות שלי, שזה כל הנגזרות של אמריקנה-פולק-רוק-בלוז-סול-קאנטרי רוק, ורוק דרומי.

אלבום ששינה לך את הטעם המוזיקלי:

הראשון של ה-Allman Brothers ו-The Gilded Palace of Sin של גראם פרסונס וה-Flying Burrito Brothers.

איזה אלבום אתה ממליץ כמעט לכל לקוח:

Physical Graffiti של זפלין (האהוב עליי שלהם) ומבחר אלבומי פרל ג’אם אהובים שהם לא Ten.

תקליט שאתה שומר לסוף יום ארוך:

כל דבר של וורן זיבון.

אלבום שמחזיר אותך לתקופה מסוימת בחיים:

Southeastern של ג’ייסון איזבל.

איזה אלבום אתה מכיר בעל פה:

יותר מדי.

אלבום שממש הפתיע אותך לטובה:

Life, Death And Dennis Hopper, האחרון של ה-Waterboys. לא חשבתי שהם עוד ילהיבו אותי ברמה כזו.

תקליט שאתה הכי גאה שיש לך באוסף:

גאה בכל ילדיי! אולי ההוצאה המקורית מ-73 של Time Fades Away. ניל יאנג שחרר אותו שוב בתקליט רק ב-2015, אבל שידע שהוא עדיין חשוב וגאה בו שהחזיק כל השנים למרות שיאנג לא אהב אותו (אני מת עליו).

איזה אמן גילית דרך לקוח:

יש מצב שאת Great Lake Swimmers, שהכרתי יותר בשם, אבל לא התעמקתי. שיחות מוזיקה עם לקוחות זה הכי כיף!

אלבום שהיית רוצה לשמוע שוב בפעם הראשונה:

Wildflowers של טום פטי.

אמן שהיית רוצה לראות בהופעה חיה (גם אם כבר לא פעיל):

הגשמתי את רוב החלומות המוזיקליים שלי בלייב. אז מבין הלא פעילים/מתים הייתי הולך על R.E.M, שהם פספוס גדול שלי שלא זכיתי לראות, וגם ג’ון פריין, שפעמיים טסתי לראותו ופעמיים ההופעה התבטלה, ואז הוא מת חודשיים אחרי הביטול השני.

תקליט שאתה שומע כשאתה צריך להירגע:

Mental Illness של איימי מאן.

תקליט שמרים אותך ישר למצב רוח טוב:

White Blood Cells של הווייט סטרייפס.

אלבום שכולם צריכים שיהיה להם בבית:

Blue של ג’וני מיטשל.

תקליט צבעוני, כן או גימיק:

גימיק חמוד/יפה ולא מזיק.

אלבום אנדרייטד שחייבים להכיר:

Fever Break של ג’וש ריטר.

אלבום אוברייטד שאתה לא מבין את ההייפ:

Lux של Rosalia.

מה ה־Holy Grail  שלך:

יש לא מעט. הייתי מת לשים את ידיי על הוצאת התקליטים של Live At Benaroya Hall של פרל ג’אם. יצאה ב-2004 במעט עותקים ואם נתקלים בזה כיום המחיר יגיע לאיזה 3000 דולר.

כמה כסף בזבזת על תקליטים במקום דברים “חשובים”:

לא רוצה לדעת! אבל זה חשוב לנפש.

היה לך חלום על תקליט נדיר:

לא שזכור לי.

תקליט שאתה אוהב אבל מתבייש להודות:

כאמור, לא מתבייש בדברים שאוהב.

כמה פעמים אמרת “זה האחרון החודש”:

לפחות שמונה פעמים בשנה.

אי פעם קנית תקליט רק בגלל העטיפה:

כן. אבל בדרך כלל שהם יחסית זולים. קניתי גם פעם אחת Picture Disc של לינדה רונסטאדט, רק כי היה יפה (האלבום עצמו לא משהו).

מי האמן שאתה טוען שאתה מכיר “עוד לפני שהיה מוכר”:

ניל יאנג. ראיתי את הפוטנציאל עוד ב-1965 כשניגן עם הלהקה שלו The Squires. אמרתי לו שיהיה כוכב גדול בתור אמן סולו. ואז התעוררתי.

ולסיום, עם יד שמאל על הלב, אנשים או תקליטים:

אנשים. בסוף היום הכמיהה לאהבה אנושית מנצחת. שמעתי כמה שירים על זה. 




* בואו לחבוט בעובדים נוספים

---

• סיינה ספירו: הקול העוצמתי של הדור החדש יוצא לאור
• פטיפון סוני למתחילים: LX310BT או LX5BT?
• The Köln Concert: התקליט שהוכיח שפסנתר אחד יכול ליצור עולם שלם
• “זה ספר על מאחורי הקלעים המטונף”: איה כורם מוציאה ספר חדש ומספרת על המאבק ששינה את חייה
• “הייתי טעון, אבל התאפקתי” | מיקי שביב חוזר ל”סידור קבוע” | ראיון