בק עושה בית ספר מחדש: אלבום הקאברים שמחזיר אותו לשורשים

ב- Everybody’s Gotta Learn Sometime בק פותח את ארגז ההשפעות שלו, בוחר שירים שהוא גדל עליהם ומוציא אותם מחדש לעולם, הפעם גם על ויניל שמיועד ישר למדפים של אספנים, בק טו בק.

אבירן שפר

יש אמנים שמוציאים אלבום קאברים כשאין להם מה להגיד. ויש אמנים שעושים את זה דווקא כשהם יודעים בדיוק מה הם רוצים להגיד. בק נמצא עמוק בצד השני של הסקאלה.

אחרי קריירה של יותר משלושה עשורים, האיש שהפך ערבוב סגנונות לאומנות: פולק, היפ-הופ, אינדי, פופ פסיכדלי ואלקטרוניקה, מאגד עכשיו על גבי אלבום אחד את הקאברים שלו לשירים של אחרים. אבל כמו תמיד אצלו, העניין הוא לא רק בחירת השירים אלא מה קורה להם אחרי שהם נכנסים למעבדה שלו והמשמעות החדשה שהם מקבלים.

Everybody’s Gotta Learn Sometime הוא אלבום שמבוסס על זיכרון מוזיקלי. לא במובן הנוסטלגי הפשוט של “בואו ניזכר בשירים ישנים”, אלא במובן של מוזיקאי שמביט אחורה על מה שעיצב אותו.
לאורך השנים בק היה סוג של ספוג תרבותי: הוא בלע השפעות מכל מקום. מהפולק של שנות השישים ועד ה-lo-fi של שנות התשעים. אלבום קאברים מאפשר לו לעשות משהו אחר, להחזיר את החוב.

הרעיון לא חדש אצלו. כבר בעבר בק פלירטט עם ביצועים לשירים של אחרים, לפעמים בהופעות, לפעמים בפרויקטים חד פעמיים. אבל הפעם מדובר באלבום שלם שנבנה סביב הרעיון הזה. השירים שנבחרו מגיעים ממקומות שונים לגמרי מבחינת תקופה, סגנון ואווירה. אבל כולם עוברים דרך הפילטר המאוד מסוים של בק: הפקה חכמה, מינימליזם יחסית מדויק, ושירה שנשארת קצת מרוחקת, כאילו היא מתבוננת בסיפור מהצד.

מי שמכיר את הדיסקוגרפיה של בק יודע שהקריירה שלו נעה תמיד בין שני קצוות. מצד אחד האלבומים הפרועים והקולאז’יים כמו Odelay, ומהצד השני אלבומים אינטימיים יותר כמו Sea Change.
אלבום הקאברים החדש יושב איפשהו באמצע. יש כאן כבוד גדול לחומר המקורי, אבל גם לא מעט רגעים שבהם בק משנה את האווירה לגמרי, לפעמים באמצעות עיבוד מינימליסטי, לפעמים באמצעות הפקה שמזיזה את השיר למקום קצת אחר.

הבחירה בשם האלבום, שנלקח מהשיר המפורסם של The Korgis, כבר מרמזת על הכיוון. מדובר בשיר על למידה מאוחרת, על תובנות שמגיעות אחרי סיבוב ארוך. קשה שלא לקרוא את זה גם כהצהרה קטנה של בק עצמו. הוא כבר לא האאוטסיידר הצעיר של שנות התשעים, אלא מוזיקאי מבוסס עם ארכיון ענק מאחוריו. האלבום הזה נשמע כמו מישהו שמסתכל על הדרך שעבר ועל האנשים שעמדו בתחילתה.

אבל מעבר להיבט האמנותי, יש כאן גם צד מסחרי מאוד ברור. האלבום יצא במקביל בכמה פורמטים, כשהדגש הגדול הוא על ויניל. בשנים האחרונות הפורמט הזה הפך מחפץ נוסטלגי למוצר תרבותי אמיתי, והקהל של בק, במיוחד הקהל הבוגר יותר שגדל איתו, הוא בדיוק הקהל שממשיך לאסוף תקליטים.

כיצד התפתחה המוזיקה בעשורים האחרונים

הגרסאות על ויניל מקבלות טיפול מיוחד: עטיפה מעוצבת, הדפסות איכותיות ולעיתים גם מהדורות צבעוניות שמכוונות ישירות לאספנים. מבחינה מסחרית זה מהלך די מתבקש. אלבום קאברים פונה לקהל רחב יחסית, וכשמחברים את זה לאמן עם שם כמו בק, התוצאה היא מוצר שקל מאוד לדמיין על מדף בחנות תקליטים.

יש גם משהו מאוד מתאים בפורמט הזה דווקא לאלבום כזה. קאברים הם סוג של דיאלוג עם ההיסטוריה, וויניל הוא פורמט שמזוהה עם ההיסטוריה של המוזיקה הפופולרית. כשמחברים בין השניים נוצרת תחושה כמעט טבעית, כאילו האלבום הזה נועד מראש להסתובב על פטיפון.

ובכל זאת, הסיבה המרכזית להאזין לאלבום היא לא הנוסטלגיה ולא האספנות, אלא הדרך שבה בק מצליח להפוך שירים מוכרים למשהו קצת אחר. הוא לא מנסה “לנצח” את הגרסאות המקוריות ולא מתאמץ להפגין נאמנות מוחלטת אליהן. במקום זה הוא עושה את מה שהוא תמיד עשה הכי טוב: לוקח חומר קיים ומסובב אותו בזווית משלו.

התוצאה היא אלבום שמרגיש כמו סיור מודרך באוסף התקליטים הפרטי של בק. לא רשימת “להיטים גדולים”, אלא בחירות שמרגישות אישיות יותר, לפעמים צפויות, לפעמים מפתיעות.

ובתקופה שבה הרבה אלבומים נבלעים בתוך אינסוף פלייליסטים, יש משהו מרענן בפרויקט שמרגיש כמו אובייקט שלם: אוסף שירים עם קו ברור, עטיפה שנועדה להחזיק ביד, וגרסה על ויניל שמזכירה שהמוזיקה הזו לא חייבת להישאר רק בתוך האוזניות.

בק אולי לא מנסה להמציא כאן את עצמו מחדש, אבל הוא כן עושה משהו אחר: הוא מראה מאיפה הכל התחיל. לפעמים זה כל מה שצריך.

צילום ראשי: Raph_PH / Flickr (CC BY 2.0)

• סיינה ספירו: הקול העוצמתי של הדור החדש יוצא לאור
• ג’נגו סופר עד עשר
• פטיפון סוני למתחילים: LX310BT או LX5BT?
• The Köln Concert: הדגמה חיה למה שאפשר לעשות עם פסנתר בלבד ולהשאר מרתקים
• “זה ספר על מאחורי הקלעים המטונף”: איה כורם מוציאה ספר חדש ומספרת על המאבק ששינה את חייה