האלבום השני של ליהי טולדנו יוצא בימים אלה בפורמט ויניל ומה שנשמע חזק בדיגיטל, מקבל עומק, חום ונוכחות אחרת לגמרי על הפטיפון.
מאת צוות האוזן השלישית, צילום: שחר ארביב
יש אלבומים שפשוט מבקשים להישמע על תקליט. “אומץ”, האלבום השני של ליהי טולדנו, הוא בדיוק כזה. אחרי שיצא בפורמט דיגיטלי וזכה לאהדה ברדיו ובסטרימינג, הוא מקבל עכשיו טיפול אנלוגי ויוצא בימים אלה גם על ויניל.
עבור קהל שאוהב מוזיקה כטקס ולא רק כפלייליסט, זו לא סתם מהדורה נוספת; זו הצהרה.
“אומץ” כולל 13 שירים, בהם “מדמואזל” ו“אם לא דואגים לי”, ומשרטט דיוקן של יוצרת שנמצאת בשלב בשל וברור יותר בקריירה שלה. טולדנו כותבת על פחד, על ערך עצמי, על אהבה ועל ההתבגרות שבאה עם מחיר, הכול בגובה העיניים.
יש כאן שילוב בין פופ־רוק עכשווי להדהוד של רוק ישראלי קלאסי, עם גיטרות נוכחות, הפקה רחבה וקול שמחזיק את המרכז בלי מאמץ.
ליהי טולדנו בהופעת השקה ל”אומץ” בחנות האוזן השלישית
דווקא בפורמט הוויניל, הרצף מקבל משמעות נוספת. במקום דילוגים אקראיים בין שירים, יש צד א’ וצד ב’, יש התחלה, אמצע וסוף. ההאזנה מחייבת נוכחות, כלומר להניח מחט, להפוך צד, לתת לאלבום להתנגן כמו שנבנה.
במקרה של “אומץ”, זה עובד. השירים נושמים אחרת, המרווחים בין הרצועות מורגשים יותר, והטקסטים מקבלים עומק רגשי נוסף.
טולדנו, שהפכה בשנים האחרונות לאחת הקולות הבולטים בגל הצעיר של המוזיקה הישראלית, מוכיחה כאן שהיא לא רק סינגלים לרדיו אלא יוצרת אלבומים. מהדורת הוויניל מדגישה בדיוק את זה: מדובר בגוף עבודה שלם, לא אוסף להיטים.
בעידן שבו הכול זמין, מהיר ונעלם באלגוריתם הבא, הבחירה להוציא את “אומץ” על תקליט היא כמעט אקט תרבותי.
לא נוסטלגיה לשם נוסטלגיה, אלא חיבור מחודש לחוויית ההאזנה. ולמי שמוכן להקדיש 40 דקות ולהקשיב באמת, מחכה כאן אלבום שמצדיק כל סיבוב.
איך השפיע ה-7 באוקטובר על המוזיקה הישראלית
כתיבת תגובה