יש אלבומים שאתה מתאהב בהם מהרגע הראשון, היופי הפורץ מבין המוזיקה קושר אותך בשלשלאות של צלילים כריזמטיים לתוך עולמם הדמיוני. לפעמים הם לוקחים אותך למים מוכרים בהם קל לך לשחות, לפעמים למקום חדש שאתה מוקסם לגלות.
יש אלבומים שלא רוצים לתת לך יד. הם האח החורג של האלבום הכריזמטי, לא זורקים לך פירור להיאחז בו גם כשאתה רעב מת. המוזיקה נשמעת כמו חידה, גיבוב של צלילים אקראיים שלא ברור מה הקשר ביניהם. הם דורשים ממך זמן, תשומת לב, סבלנות והשקעה – כל מה שאין בעידן הסיפוקים המיידיים שאנחנו חיים בו. “שזה יישמע טוב כאן ועכשיו אחרת אני עובר הלאה”, “אם זה לא נשמע מיליון דולר מהרגע הראשון זה לא קיים”, “יש לי פה ערימה שאני צריך להספיק לשמוע אז קדימה תנו לי איזה משהו להיאחז בו”, ושלל תירוצים אחרים המשכנעים אותנו להתחמק ממה שבאמת צריך לעשות – להקשיב.
Darkseid Recital, האלבום החדש של דריוס ג’ונס (סקסופון אלט) ומתיו שיפ (פסנתר) שייך לאלבומים התובעניים האלו שיוציאו לך ת’נשמה עד שהחיוך יימרח לך על הפרצוף. הם תובעניים לא מכיוון שהם רועשים, לא כל אלבום ג’אז חופשי הוא Fire Music – נגן-הכי-חזק-שאתה-יכול-ואז-עוד –קצת, א-לה אלברט איילר. זו מוזיקה אינטנסיבית שרובה איטית, היא מרגשת מאין כמותה (מבלי להיות רגשנית) ולכן פורטת על המיתרים העמוקים ביותר. היא מחלחלת כל כך עמוק שהיא נשארת איתך זמן רב אחרי שהיא מסתיימת.
מתיו שיפ (54) הוא מבכירי מוזיקאי האוונגרד-ג’אז. הוא התפרסם כפסנתרן ברביעייה האגדית של דייויד אס. וואר, ההרכב המכונן של תחיית הג’אז החופשי ב-25 השנים האחרונות. מפלי הצלילים המתגלגלים של הפסנתר שלו – “River of Sound” כהגדרתו – מאחורי הטנור האימתני של וואר צובעים בעוצמה את ההקלטות השונות של ההרכב בדרמה ורוחניות והם חלק בלתי נפרד מצליל הרביעייה. זה רק צד אחד מיני רבים באישיות המוזיקלית האקלקטית שלו שלאורך השנים היוותה קרקע פורייה לשיתופי פעולה שונים. המרתקת והמגוונת שבהם היתה מינויו למנהל המוזיקלי של “הסדרה הכחולה” בחברת התקליטים האמריקאית Thirsty Ear בתחילת שנות ה2000, ששמה לעצמה למטרה כינון מחודש של היחסים המאוסים בין הג’אז והמוזיקה האלקטרונית. אם עד אז הנישה האלקטרונית בג’אז שירתה את הקיבעון המחשבתי של הג’אז כמוזיקת רקע ע”י ריכוך השפה בביטים, בא שיפ והשתמש בכלים אלקטרונים ככלי נגינה נוסף בתוך אנסמבל.
הוא כמובן לא הראשון שעשה את זה, אבל ריבוי האלבומים בסדרה הכחולה, השתתפותם של בכירי קהילת האוונגרד העולמית והרצף האמנותי שנוצר, מיצבו אותו כחלוץ בחזית העשייה המוזיקלית בשנים ההם וחשפו אותו גם לקהל אלטרנטיבי. בשלוש השנים האחרונות הוא נמצא בפיק יצירתי יוצא דופן. הוא מחזיק Working Trio עם מייק ביסיו בבס ו-וויט דיקי בתופים – שלישייה אלסטית הפועלת בתוך המסגרת של שלישיית הג’אז הקלאסית ומראה כמה ההגדרה הזו רחבה וחסרת גבולות (לדוגמא Root of Things, 2014). הוא מקליט אלבומי סולו המדגישים את הצד האימפרסיוניסטי בנגינתו (Piano Sutras, 2013), והוא מרבה להקליט דואטים. הבולטים שבהם הם הדואטים המרתקים עם הסקסופוניסט הענק אוון פרקר (Rex, Wrecks & XXX, 2013) והסקסופוניסט המיקרו-טונלי ג’ון בוטצ’ר (At OTO, 2010). זה לא מקרה ששיפ זורח בדואטים, בפרט כאלו עם מוזיקאים ממסורות נגינה אחרות. הידע המוזיקלי הרב שלו והמגוון המוזיקלי הרחב שהוא מחזיק בידיים, ביחד עם הקשבה נדירה ואופק מוזיקלי הופכים אותו לשותף המושלם.
Darkseid Recital הוא האלבום השני של הדואט (סקסופון אלט-פסנתר) האקספרסיבי הזה הנקרא Cosmic Lieder. הוא מציג אותם לייב בניו יורק בקטעים מתוך הופעות שונות שהתקיימו בין 2011 ו-2013 ב-Stone של ג’ון זורן וב-Jazz Gallery. זה דואט של דיאלוגים בקווים ליניאריים. אחד לא מוביל את השני, הם נעים בקווים מקבילים הנפגשים ונפרדים. הליריות הכהה, אפילו אפלה, שבבסיס הצליל שלהם נוכחת ודוקרת, מספרת סיפורים יפהפיים וכואבים, משאירה צלקות עם כל האזנה. הקול הדרמטי, הקיים גם במוזיקה שג’ונס ושיפ יוצרים בנפרד, החריף והוא יוצר אווירה כבדה ודחוסה. האלבום נקרא על שם Darkseid, הנבל המרושע מהקומיקסים של DC Comics, ולרגעים מסוימים למוזיקה יש צליל קודר, מבשר רעות. תחושה זאת נובעת לא רק מתוך הארבע טון בלוקים ששיפ מוריד על הפסנתר וצליל האלט החודר של ג’ונס, אלא גם מהאיטיות של המוזיקה הנפתחת בפניך ועוטפת אותך עם כל האזנה ומהשקט הרוחש כשכל אחד מהם בוחר לשתוק. למוזיקה יש איכויות קאמריות מבחינת לכידות הצליל והאופי האורגני שבו המוזיקה מתפתחת. אולי זו הצורה וגודל החדר במקומות בהם הופיעו, אבל הסאונד שלהם שואב מהחדר כל קיום מלבדו. כאילו הם אומרים “אם אתה רוצה חלק אמיתי בעולם שבראנו, תתנתק מכל קיום אחר”. הרזוננס של הצליל כל כך עמוק שלעיתים אתה מרגיש את המוזיקה מתחוללת בתוכך, פועמת בעורקים. כאשר דריוס ג’ונס מרחף עם הויברטו הרחב שלו מעל עוד אחת מהמלודיות המרגשות מלאות הפאתוס ששיפ התפרסם בזכותן, הלב שלך יוצא מטר קדימה מהחזה. במוזיקה אחרת הנתמכת על השילוש הידוע לשמצה של מלודיה-הרמוניה-קצב זה אולי היה עובר בחיוך, אבל כאן, במוזיקה בה למרקם הצליל יש משמעות אקוטית, ברגע שהמלודיה הבהירה של שיפ צצה כמו קרן אור בתוך חשרת העננים הזו, זו חוויה דתית כמעט.
לאחר הופעה של דריוס ג’ונס בVision Festival לפני כמה שנים, ניגש אליו שיפ מאחורי הקלעים ופשוט התנפל עליו במחמאות. שיפ זיהה במוזיקה של ג’ונס עומק רגשי נדיר למוזיקאי בגילו ומאוד התלהב מהצליל שלו על האלט, צליל שורשי הנטוע עמוק במסורת של הכלי. אין ספק שג’ימי ליונס ואוליבר לייק מהווים השראה לצליל החודר, כמו גם השפעה עמומה של ג’וני הודג’ס בכל מה שנוגע לויברטו העצום שלו, הממשיך לרחף בחלל גם לאחר שהצלילים עזבו את הסקסופון. אבל יש שם עוד משהו שעוטף את כל הפרויקטים בהם הוא משתתף, משהו שגורם לקול שלו להגיע אליך, כפי שאפשר לשמוע בכל אחד מהפרויקטים בהם הוא משתתף, וכ”כ בולט באלבום הבכורה הסנסציוני שלו מ-2009 – Man’ish Boy . אלה תשוקה ואנושיות.
לסקסופון של דריוס ג’ונס יש קול אנושי, מעין Cry המאפשר לכל מה שהוא מנגן לחדור עמוק ולהשתקע. בכך הוא משרת נאמנה את התכלית של המצאת הסקסופון – חיקוי הקול האנושי. כשיש לך צליל כ”כ משכנע אתה יכול לנגן מה שאתה רוצה. זה יכול להיות הג’אז השבטי של אלבומו השני (Big Gurl, 2011), זה יכול להיות האקספרימנטל המקורי וחסר ההגדרות של הרכב הצד שלו Little Women (Throat, 2010 & Lung, 2013) וזה יכול להיות הסיפורים מעוררי המחשבה ב Book of Mae’bul, אלבום רביעייה מיוחד במינו מ-2012. כשמוסיפים לזה את התשוקה בנגינה שלו יש רק מקום אחד אליו הוא מכוון – לקרביים.
הקרביים הם נקודת החולשה של המאזין העצלן, זה שאינו מוכן לזוז מה Comfort zone שלו, שאינו מוכן לתקן חוויות רעות, שאינו מבין שהאוזן האנושית היא איבר שיש לאמן אותו כדי שיתפתח. לעומתו, הקרביים הם הגביע הקדוש של כל מי שרואה במוזיקה כלי לצמיחה רוחנית. כל מי שחווה פעם אחת את הנקודה הפנימית הזו נדלקת ובוערת מכיר את ההרגשה המשכרת הזו. היא נדלקת פעם אחת, והחיים הופכים לחיפוש אחר כל מה שידליק אותה ויבעיר אותך. כשה-Cry של דריוס ג’ונס פוגש את המבנים הארכיטקטוניים המפוארים שמתיו שיפ בונה בפסנתר, כשהרגש פוגש את המדע המדוייק, וכשההווה נתמך בעבר כדי לברוא את העתיד – אז הקרביים בוערים.
