Free For All, היוצא מחדש על גבי ויניל כחלק מסדרת ההוצאות החדשות של בלו-נוט לרגל 75 שנים להקמתה, הוא אלבום האולפן הפרוע והאינטנסיבי ביותר של הג’אז מסנג’רס. אמנם יש הרבה טוענים לכתר האלבום הטוב ביותר של המסנג’רס, ובכל רשימה שכזו Free For All ייכלל, אבל בקטגוריית “באנו לפוצץ אתכם ואתם תבקשו עוד” הוא לוקח בנוק-אאוט. הוא אלבום האולפן הכי לייב של בלייקי. אם ההופעות החיות של המסנג’רס הן מפגן מרשים של כוח וריסון חנוטים בטוקסידו, Free For All הוא קרב רחוב מיוזע. ההארד בופ הגרובי מפנה את המקום לטובת פוסט בופ קשוח ודורסני. מנגינה קצרה יחסית וקליטה משגרת את הסולן לדהירה חסרת מעצורים במדרון התלול של דמיונו הפרוע ושאיפותיו המוזיקליות. בלי חירטוטי הרמוניה מיותרים, בלי עיבודים מתוחכמים, רק אנרגיה ומומנטום עטופים בקצב רצחני. זה האלבום בו בלייקי כמעט ויוצא משליטה, הוא רוכב חזק על הסולן, מצליף בו שוב ושוב. צעקות הטירוף שלו נשמעות היטב מעבר לנגינה הרועמת, מעודדות את כולם לנשוף חזק יותר.
לא ברור מה הביא את בלייקי כ”כ טעון לאותו סשן ב 10 לפברואר 1964, שהיה הראשון מזה שנתיים של המסנג’רס לבלו-נוט, אבל הוא הדביק את כולם בטירוף שלו. זה היה חודש משמעותי לתנועה למאבק זכויות השחורים שבלייקי היה מעורב בה. הוא לקח קשה את אי הרשעתו של רוצח מדגר אוורס, פעיל זכויות אדם ממיסיסיפי, ע”י חבר מושבעים לבן לחלוטין שזיכה אותו. אולי היה זה המראה של נערות ארה”ב מאבדות את זה ערב קודם לכן בהופעה ההיסטורית של הביטלס בתכנית של אד סאליבן. מה שבטוח הוא שהשפעתו של ג’ון קולטריין על המוזיקה של המסנג’רס באותה התקופה היתה עצומה. מיסמוס הגבולות ההרמוניים והפיכת המוזיקה למסה של אנרגיה פועמת הציבה רף חדש לעוצמה מוזיקלית, והיתה מעין גאולה עבור מי שהתחנך על משטר הבי-בופ הנוקשה של בירד. למעט ווין שורטר שהושפע עמוקות מקולטריין והיה נפגש עימו לאימונים משותפים והחלפת רעיונות, כולם בהרכב הנוכחי של המסנג’רס: פרדי האברד, קרטיס פולר, סדאר וולטון ורג’י וורקמן ניגנו עם קולטריין בעבר ונכבשו בקסם החופש המוזיקלי שהנהיג.
הסולו המרתוני של שורטר בקטע הנושא המכונן של האלבום מדמה את האנרגיה היוקדת בהופעות החיות של קולטריין באותה התקופה. הוא מתחיל הכי חזק שאפשר ורק מגביר את הקצב. הנגינה הכוחנית של בלייקי מספקת לו מקפצה חוזרת ונשנית לפסגות חדשות של אינטנסיביות אחת אחרי השניה. כל פעם שנדמה שהגיע לשיאו, הטנור שלו נוסק גבוה יותר לפסגה חדשה, כזו שטרם נשמעה בהיסטוריה של המסנג’רס. בלייקי נשמע כאן כמו להקת מתופפים של איש אחד, מנגן בפוליריתמיות את כל האפשרויות הקצביות הנתונות בעולם ברגע אחד. זה היה הקטע האחרון שהוקלט באותו הסשן – עוד נשיפה אחרונה ודי, וככה זה נשמע – כולם נותנים את כל מה שיש להם עד טיפת האוויר האחרונה.
המנגינה ההימנונית של Free For All נשארת הרבה זמן בראש, גם כאשר Hammer Head מתחיל להתנגן. על פניו זה שאפל אופייני של המסנג’רס, המזוהה איתם עוד מסוף שנות ה-50, אחד כזה שהם ניגנו אלף פעם. אבל מהרול הראשון של בלייקי – רעידת אדמה בעוצמה 9.9 למי שתהה, האנרגיות כאן בשמיים. כל מצילה זו זכוכית מתנפצת, כל סנייר זה לבנה מתרסקת מגג כלבו שלום. רג’י וורקמן פותח את The Core עם גרוב בס סמיך בסגנון ג’ימי גאריסון, וכשהרית’ם סקשן נכנס הוא נשמע כמו קטע של קולטריין. מהלך אקורדים לא פתור היוצר מתח הולך ונבנה עד הפתרון המיוחל. האברד, שכתב את הקטע מנגן את המנגינה, אליו מצטרפים שורטר ופולר ומנפחים את המוטיב האנרגטי, בסופו האברד נוחת על מזרון הטוניקה בתרגיל אקרובטי אופייני. בשיא הסולו של שורטר מתנהל קרב מתיש בין מהירות נגינתו לבין היכולת לתפוס את כל הצלילים העפים מהטנור שלו. מי אמר שרק קולטריין ניגן Sheet of Sounds ? הנגינה הפולריתמית של בלייקי מגיעה לשיא חדש לאחר הסולו של האברד כשקרטיס פולר לוקח את המושכות ומשתלט על הדהירה האנרגטית של ההרכב בסולו מלא ארטיקולציה. עד הסשן הנוכחי היה קשה למצוא הקלטה כ”כ חיה ונושכת של פולר. אולי בגלל אישיותו המופנמת, אולי הטרומבון עליו הוא מנגן – כלי מאוד טכני שהיכולת לשלוט בו דורשת וירטואוזיות אדירה. אולי זה סגנונו האישי הבא לידי ביטוי בפרזות קצרות. נדמה שבסגנון החופשי של המסנג’רס הנוכחיים הוא מרגיש בנוח עם פרזות ארוכות ורפטטיביות הנותנות מרחב לבלייקי להתפרע.
Pensativa, הקטע המקנח את האלבום הוא המיד-טמפו היפה ביותר שהמסנג’רס הקליטו אי פעם, בוסה אופטימית בצבעים בהירים. הרכב השישיה של המסנג’רס איפשר כתיבה בשלושה קולות שהולידה קשת צבעים עמוקה יותר. העיבוד היפהפה משלים את ההרגשה שהשישיה גדולה מסך חלקיה. הסולנים מתמסרים למנגינה היפהפיה ולנינוחות האופיינית לבוסה, ונדמה שהסולואים כאן הם היפים שנוגנו אי פעם. פרדי האברד המוביל את מנגינת הנושא בולט בסולו מקסים המתמצת את כל היופי שבעולם למנגינה פשוטה. Free For All היה האלבום האחרון של ההרכב הנוכחי של המסנג’רס לבלו-נוט וכנראה שהיה גם שיאם היצירתי. הוא אחד האלבומים המושלמים האלה שהכל עבד בהם כמו שצריך מההתחלה ועד הסוף. אלבום שהראה שאפשר להתפוצץ וללטף, להלהיט ולהרגיע, ולרתק באמצעות חדשנות מוזיקלית ונשמה ענקית. הוא מראה שכשזה טוב לא משנה איך קוראים לזה ועם מה זה מזוהה. וב-10 לפברואר 1964 באולפן של רודי ואן גלדר בניו ג’רזי זה היה הכי טוב שיכול להיות.
