הכה את העובד: מוטי כהן

אוגוסט 1, 2022

הידוק תקליטים, טקילה ומבצע של טמפו ב- 1981

היתה זו שעת לילה מאוחרת מדי. מועצת התחקירנים של פינת הכה את העובד התכנסה לישיבת חירום. למרות שנישנשו סיגרים קובניים מוברחים וליעלעו טקילה שגנבה בכוחות עצמה את הגבול המקסיקני, ניתן היה לחוש בנקל באווירה הקשה.

אפשר היה לחתוך את המתח בסכין, אבל כידוע אין שום טעם לעשות את זה, ולכן הנוכחים העדיפו להמשיך למזוג טקילה. כולם ידעו את האמת: בעוד שנייה מגיע הרקורד סטור דיי, והם טרם לכדו עובד לפינה הפופולארית. לפתע, באיבחה, בקע קולו של תחקירן ששמו שמור היטב במערכת: “כהן”, אמר הקול ולא יסף, או שלמעשה הוא כן יסף בדרמטיות בונדית: “מוטי כהן”.

מוטי כהן יש רק אחד. ויניל מווינילה של האוזן כבר שלושים שנה. האיש שמשייט על הקו חיפה – תל אביב כאילו זה עתה נבחר לככב בקליפ גזעי ותוסס לשיר מאלבומה הראשון של להקת בנזין. “התחלתי להסתובב בחנויות תקליטים כשהייתי בן 13”, הוא משחזר קצוות אייטיז פרומים. “כולם הכירו אותי בחנויות מגיל ממש צעיר. כשהשתחררתי מהצבא היה ערב להקות צעירות בנחלת בנימין, אני לא זוכר מי הופיע שם, אבל אני כן זוכר שבאותו ערב הציעו לי עבודה גם אלי נתן מחור בשחור, גם יהודה אור מסוף העולם וגם אלי חיון מהאוזן השלישית. עבדתי בסוף העולם כמה חודשים, בחור השחור כמה חודשים ואז הגעתי לאוזן”.

מוטי מוותר על שלוק טקילה יוקרתי, וממשיך: “העיסוק במוסיקה ובתקליטים זה בדם. אנשים שכחו שהדבר החשוב הוא המוסיקה, לא האספנות. כשהייתי ילד ורציתי אלבום הייתי קונה קסטה אם לא היה לי כסף לתקליט. היום, אם אין את הוויניל הצבעוני – אנשים לא ייקנו את האלבום. אבל אני חייב להגיד שאני ממש אוהב את זה שהחנות מלאה בבני נוער. גם אם זה התחיל בקטע טרנדי ואופנתי, הם מוצאים את הטעם שלהם, והופכים לחלק מהדבר היפה הזה”.

התקליט הראשון שקנית בעצמך:

מבצע של טמפו, 1981, איזור התעשייה בחולון. המנה שלי כללה שלושה תקליטים – תיסלם הראשון, דודה וגרייטסט היטס 2 של אבבא. טחנתי את תיסלם, שמעתי את אבבא, ובדודה הסתפקתי בלידיה הלוהטת.

האלבום האחרון שקנית:

שני טסט פרסים של בילי צ’יילדיש. מה שמעניין בהוצאות האלה זה שהקרטון שאיתו התקליט נשלח בדואר הוא, בעצם, העטיפה. הקרטון שלי הגיע עם איזה 15 מדבקות, והצלחתי להוריד את כולן בעדינות משוגעת. נשארה על העטיפה רק החותמת של הדואר המקומי – ג 358. צ’יילדיש הוציא את התקליטים האלה ב- 25 עותקים. הם עלו לי 75 פאונד כל אחד, וכבר עכשיו שווים 250 פאונד, אבל תכלס אין להם מחיר.

החוויה הכי קיצונית שקרתה לך בחנות:

הקטע הקלאסי הוא לספר על מישהי שלובשת חולצה של הראמונס בדיוק כשכמשמיעים הראמונס בחנות ושואלת מה זה הרעש הזה ברקע, אבל הסיפור שלי הוא על יום שבו הייתי בחנות עם עוד מוכר. זה היה לפני די הרבה זמן, והגיע אלינו אוסף דיסקים, שכלל את הראשון של ג’ון פרושיאנטה. הדיסק הזה יצא במין עטיפת קרטון חומה, והשמועה אמרה שחברת התקליטים טבלה את המהדורה הראשונה באל.אס.די. אני בחנות, עם הגב למוכר השני, שקוע בשיחת טלפון עם בת הזוג שלי, וכשאני מסתובב אני רואה אותו מלקק בטירוף את העטיפה. נחנקתי מצחוק.

הפריט הכי ייחודי שיש לך בתקליטייה:

בסופו של דבר, אני לא אספן. היו לי כבר לפחות 5000 תקליטים, אבל דיללתי משמעותית את האוסף כי הגעתי למסקנה שהדחף לשמוע דברים חדשים הוא גדול יותר אצלי. זה כיף לכסח את התקליטיה, להתרענן. בכל מקרה, יש לי תקליטים עם הקדשות אישיות ויש לי טסט פרסים, אבל הפריט שהכי מרגש אותי הוא דווקא תקליט תוצרת הארץ של מריליון בהופעה. קניתי אותו ביום שבו נפתחה האוזן השלישית בשינקין, והגעתי לשם במקרה כי לאבא שלי היתה אז מסעדה בשינקין, כשהוא עוד היה רחוב של סנדלרים ורפדים.

תקליט אחד שתיקח לגלות:

זה השתנה ומשתנה כל הזמן. כרגע Untitled #23 של The Church, מושלם עבורי לתקופה האחרונה.

אמן שאתה לא מוותר על שום פיפס שלו:

הפאזטונס. לרודי מהפאזטונס יש נטייה לקחת שירים של אחרים ולעשות מהם שירים שלו. זה כשרון די מדהים. אין להם תקליט אחד שאני לא אוהב. אפילו לסטיב קילבי ולדייוויד בואי, שאני מאוד אוהב, יש אלבומים פחות טובים לטעמי. בפאזטונס אני אוהב הכל. זו להקה שראוייה לקבל הכרה הרבה יותר גדולה.

דיסקים – כן/לא/שחור/לבן:

אוהב מאוד, אחלה פורמט. אם זה דיסק שהוא אחד לאחד מול תקליט אז זה מיותר, אבל אם יש בונוסים מכל סוג אז בשמחה ותמיד. אני עדיין קונה דיסקים, והרבה.

קסטות – כן/ לא/ שחור/ לבן:

אוהב מאוד, אבל זה צריך להיות משהו מיוחד. או דברים שאהבתי כשהייתי ילד, או דברים שלא קיימים בפורמט אחר. הדברים היחידים שאני מחפש לאוסף שלי היום זה קסטות. למשל, שתי הקסטות הראשונות של הקרדיאקס, שלא יצאו בפורמט אחר והן סופר נדירות. מצאתי אחת מהן, הצעתי עליה 300 דולר, והמוכר גיחך כששמע מה המחיר הנמוך שהצעתי.

אלבום שהיית מת שייצא כבר על ויניל:

אינפקטד מאשרום, דונ’ט פאניק. מדובר בהרכב שפעל בתחילת שנות התשעים, אלה שאינפקטד המוכרים שאלו מהם את השם. זה אלבום אינדי מושפע אייטיז, שמנציח תקופה מסוימת בחיים שלי. הם היו חברים קרובים שלי בתקופת תור הזהב. כשאתה בן 22 זה תמיד תור הזהב: אתה צעיר, רזה, רעב, בלי כסף, אבל עם פאשן משוגע.

תקליט שממש דחוף לך להמליץ עליו:

סטיב קילבי האחרון, אלבום שנכתב בתקופת הקורונה, תקליט כפול שלוקח את המוסיקה שלו עוד צעד אחד קדימה. נורא עשיר בפסיכדליה ובלוז ומוסיקת עולם.

מנהג תקליטים משונה שפיתחת:

כילד היה לי מנהג איום, לקחת תקליט ולהדק אותו עם סיכות, אבל בואו נירגע – זה עבר לי בגיל צעיר, מהר מאוד הבנתי את גודל הטעות. המנהג שיכול להיחשב כמשונה לגביי הוא שבשנים האחרונות אני מקפיד לעשות את ההאזנות הראשונות לאלבומים של אמנים שאני אוהב רק כשמגיע אליי התקליט עצמו, ולא בפלטפורמה דיגיטלית. זה חשוב לי.

תחביב שלך שהוא לא מוסיקה וענייניה:

חתולים פרסיים, זו אהבה אמיתית. אף פעם לא היו לי חיות כשהייתי ילד, וזה השתנה כשעברתי לגור עם בת הזוג שלי. יש לנו שתי חתולות פרסיות, אחיות בנות 14, וכלב שיצו בן 6.

אלבום שקנית ואתה מתבייש בזה:

אין דבר כזה. אני חובב איטלו-אייטיז הכי צ’יזי בשקל בקטע רע, ואני נהנה מזה בכל שנייה. אני מסכים עם אורן אדר בורלא, שאמר שאין דבר כזה גילטי פלז’ר. היה לי בזמנו אוסף תקליטים מטופשים, והתקליט היחיד שהשארתי לעצמי אחרי שדיללתי את האוסף הוא אלבום ללימוד גולף, שיצא בשנות השישים.

חלומות על תקליטים בלילה-בלילה:

כבר אין לי כאלה. אין לי חלומות שאני מחפש תקליטים, ולא מוצא. אפשר להגיד שמצאתי כבר את כל מה שאני מחפש.

ולסיום, עם יד שמאל על הלב, אנשים או תקליטים:

אמממממ, שאלה קשה מאוד. אני צריך לחשוב על זה.