ישבנו עם גל אפלרויט לדיבור צפוף על עוגות גבינה, רדיו וג’ון מרטין
גל, תגיד, יש לך מתכון לעוגת גבינה?
“למה עוגת גבינה?”
נו, תכף שבועות והפייס מוצף בתמונות של עוגות גבינה, וחשבנו שגם אנחנו חייבים. וחוץ מזה, צריך לאכול איזה משהו חוץ מד”ר סעדיה.
“אה, לא, אני לא נוגע בבקר. רק עזים.
יודעים מה, קחו מתכון לממתק טבעוני טעים: 1 חבילת שיבולת שועל דקה, 1 חבילת שיבולת שועל גסה, 1 קילו טחינה גולמית, צנצנת סילאן (800 מ”ל/1 קילו), שקית סוכר וניל, פצפוצי שוקולד מריר (60% לפחות). אפשר להוסיף קוקוס. אפשר גם להוסיף שקיק אבקת אפיה. מערבבים טוב-טוב לעיסה דביקה. יוצרים מהעיסה שרוולים. עוטפים בנייר אפייה ומקפיאים. מוציאים מהמקפיא שרוול אחד, חותכים לעוגיות, שמים בתנור ב-140 מעלות ל-10 דקות בלבד”.
היה זה שירות בסיסי לציבור. ועתה: לחלק האמנותי המכונה פינת הכה את העובד.
להלן: גל אפלרויט. איש האוזן בתל אביב ובחיפה, עורך ומגיש ברדיו הקצה ואיש אהוב באופן כללי מאוד וספציפי לגמרי.
הנה זה בא: “אני עובד באוזן מאז 2000 או 2001, אני לא זוכר בדיוק ממתי. התחלתי לעבוד באוזן בשינקין, זו היתה ה-תקופה של הרחוב. ב-2011 עזבתי למשך שבע שנים כי הלכתי ללמוד הוראת מוסיקה”. “החזרה היתה מעניינת. הבת שלי, שהיתה אז בת 11, אמרה לי יום אחד ‘אבא, אתה יודע, אתה לא כל כך מחייך בזמן האחרון’. קלטתי שהיא צודקת, ושבעצם אני לא שומע מוסיקה ומשהו לא טוב קורה לי. התקשרתי לאלי חיון, והוא אמר לי ‘בדיוק השם שלך הוזכר כאן בשבוע שעבר’. חזרתי מייד, והחיבור מחדש היה הדדי”.
שנייה, גל, שנייה. מה עשית כשלא היית באוזן?
“כל מיני דברים. בין השאר עבדתי כעוזר טבח במטבח שמספק ארוחות צהריים, והייתי מבקר המוסיקה הקלאסית של עיתון הארץ. החלפתי את נועם בן זאב, שהיה המורה שלי להוראת מוסיקה, ואחרי חצי שנה ברחתי משם כל עוד נפשי בי. עברתי התקף חרדה וכמעט התמוטטות עצבים. זו עבודה נוראית, להיות עיתונאי. אני לא אוהב את תחושת הכוח שהעיתונות נותנת לך והיה לי מאוד קשה להתמודד עם טוקבקיסטים”.
עוד לפני הקצה היית המון שנים ברדיו.
“אני מגיש ועורך את גל הבוקר בקצה, שזה לחזור לשדר בתנאים הכי כיפיים. זו מתנה. עשיתי רדיו 20 שנה ב-88 אף.אם, ועזבתי עם המעבר לתאגיד. לאורך השנים יצא לי שם של הבחור שמשמיע מוסיקה קצת יותר מיוחדת או כמו שאמר פעם אחד ממנהלי הרדיו – ‘שמעתי תכנית של גל, ולא הכרתי אף שיר’. בסופו של דבר, נזרקתי משם. ישבתי בשיחה ברדיו, והיה מי שאמר לי שרשימות השידור שלי מורכבות מיותר מדי שירים בלתי מוכרים”.
לפחות הקצה הרוויחו. אבל תגיד, אתה בכלל מוסיקאי, לא?
“היתה לי להקה עם חבר בשם אסף קרן, קראו לנו מוסיקת המקרה. יואב קוטנר אמר שאנחנו מזכירים לו את החברים של נטאשה, וחיבר אותנו לגיל סמטנה, שעבד איתנו. הכל הלך טוב, אבל חודשיים אחרי אסף התאבד, וכל הפרויקט נקטע. אסף ואני חלקנו דירה בבבלי. הוא היה סופר גאון, קצין במילואים, נערץ, כל מה שהוא נגע בו הצליח. הוא הוריש לי את הכלבה שלו, רותי, שנשארה אצלי הרבה שנים עד מותה בגיל 13”.
“אף פעם לא ראיתי את עצמי כמוסיקאי. אני לא הטיפוס, אני מאוד ביישן בתחומים האלה. אני חושב שמה שקרה עם אסף די סתם את הגולל על הקריירה המוסיקלית שלי. וכשזה התרסק זה השאיר אותי חסר כוחות. היית בן 31, אמרתי לעצמי שאני לא בן 20, והמשכתי הלאה”.
העיקר שלא עזבת את המוסיקה.
“כתיבת מוסיקה זה הכשרון הכי נאצל שיש. התעסקות בכל מה שקשור במוסיקה היא דבר שמרגש אותי תמיד. אני זוכר שביקרו אותנו בבית, בפעם הראשונה, חברים טובים. הבחור, הוא איש של הדור החדש, צעיר ממני בכמה שנים, הכל אצלו דיגיטלי. הוא אמר לי ‘הבית שלכם כולו פסים – תקליטים, דיסקים, ספרים. את כל מה שפה אתה יכול להכניס לדיסק און קי כזה קטן’. זהו, שלא. האוסף שלי מגדיר מי אני. זה חלק ממני. אף פעם אין לי מספיק מהמוסיקה, תמיד אני רוצה יותר”.
התקליט הראשון שקנית בעצמך:
זה אחד משלושת הבאים, לא זוכר איזה בדיוק. או מדנס או מאן אט וורק או פול יאנג, שהיה לי צעיף שלו. הגיוני שרכשתי את התקליט בלהיט, חנות התקליטים שהיתה בכיכר המדינה, זה היה לפני שגיליתי את החנויות הרציניות. הייתי מפלח לאבא שלי עשרים שקל מהכיס כשהוא הלך לישון, וקונה עם זה תקליט. אגב, אבא אף פעם לא תפס אותי.
דיסקים – כן/לא/שחור/לבן:
אני בעד. מאוד, אבל אני מתחיל להרגיש בזמן האחרון את הבעייתיות של הפורמט. קודם כל, בגלל החזרה של התקליטים שגם אני חזרתי אליהם בכל הכוח. אני מאמין שתקליטים זה המוצר שאמור להישאר איתנו לעולמי עד. רוב האוסף שלי הוא בדיסקים. אבל אני יותר בעד תקליטים. ותכלס? מה זה משנה איך אנחנו צורכים מוסיקה, העיקר שנצרוך אותה.
קסטות – כן/לא/שחור/לבן:
אהההה, נוסטלגיה בלבד. רומנטיקה נחמדה, וזהו. קודם כל, זה קטן נורא. הדבר המדהים בתקליט לפני הכל הוא הפורמט. יש חוויה, זו אמנות שלמה. זה משהו שלא קיים בקלטת, זה יותר מדולדל מדיסק. אני גדלתי בבית שהיה בו טייפ סלילים. כשהגעתי לרדיו ב-1995 היו עוד טכנאים שעבדו עם טייפ סלילים, חתכו אותם כדי לערוך תכניות. זהו, זה כבר לא רלוונטי.
אלבום שהיית מת שייצא על ויניל:
האלבום של אליס אין צ’יינס, זה עם הכלב בעל שלושת הרגליים, שלא הודפס מחדש מאז שיצא ב-1995. אלבום מדהים, אין דרך אחרת להגיד את זה.
אלבום שדחוף לך להמליץ עליו ממש עכשיו:
למישל נדגאוצ’לו המהממת יצאו שני תקליטים ברקורד סטור דיי הקודם ועכשיו, אחרי שבמקור יצאו על דיסקים. עכשיו יצא ביטר, שהוא אלבום דכאוני, חצי אקוסטי, מאוד לואו בתפיסה שלו, ומרגש אותי שהוא יוצא בתקליט סופסוף.
תחביב שלך שהוא לא מוסיקה וענייניה:
אני מאוד עצלן, מאוד איש של בית, מאוד אוהב חיות. יש לנו שלושה כלבים ושלושה חתולים. אני אוהב לראות סרטים, אני אוהב לבשל. אני אוהב לאלתר בבישול. אני עושה בולונז מאוד טעים. הסוד שלי הוא שלפני שאני מוסיף את רוטב העגבניות אני מוסיף יין ונותן לו להיספג בבשר.
תקליט שקנית ואתה מתבייש בזה:
יש דברים שיש לי בעיה לשים אותם על הפטיפון בבית. אהבת חיי, סטילי דן, אהוביי, אשתי לא סובלת אותם. גדלתי בבית צרפתי, אבא שלי עלה ארצה בגיל שלושים, אני מחובר מאוד למוסיקה צרפתית, ככה שיש לי כמה תקליטי פופ צרפתיים שאני לא חושב שזה כבוד גדול להחזיק בבית, כל מיני מישל פוגאן והבזאר הגדול. בצעירותי ביליתי בקלאב מאד הרבה, אז יצא שאני מחזיק אפילו דיסק אוסף של קלאב מאד בבית. וואלה, מביך.
אלבום שהיית לוקח איתך לגלות:
הסימפוניה השישית של מאהלר בביצוע הפילהרמונית של וינה עם פייר בולז. זה לא קיים בתקליט, רק בדיסק, הקלטה מאמצע הניינטיז של דויטשה גרמופון. זה ביצוע נהדר, בהיר וברור. מאהלר הוא המלחין האולטימטיבי. לא היה כותב מוסיקה גדול ממנו בהיסטוריה. הוא מסכם במוסיקה שלו את כל מה שצריך. היצירות שלו ארוכות מאוד, ולפעמים קשה לצלול אליהן. בולז קיצר בכמעט עשר דקות את היצירה, ועדיין לא ניכר שהוא ממהר לאנשהו. הפרשנות שלו מוציאה בצורה נפלאה את היצירה של מאהלר.
האלבום האחרון שקנית:
לינגווה איגנוטה, סינר גאט רדי. היא היוצרת הכי מדהימה ושומטת לסת שקיימת בימינו. זה מאוד ספציפי וקשה, אבל אמר פעם מישהו על מאהלר שמוסיקה לא תמיד צריכה להיות יפה, היא צריכה להזיז בנו משהו. בתוך המערבולת שהיא עושה יש רגעים מהממים, היא גורמת לרגש לעבוד שעות נוספות.
הפריט הכי ייחודי שיש לך בתקליטיה: האלבום השני של ג’ליפיש מ-1993, לקח לי שנים לקבל את ההחלטה ולהוציא עליו אלף שקל. אני מאוד שמח שיש לי אותו בבית, אבל מודה ששמעתי אותו חצי פעם בקושי. בחיל ורעדה אני מוציא אותו מהתקליטייה, ואז מחזיר.
אמן שאתה לא מוותר על שום פיפס שלו:
ג’ון מרטין. זה התחיל בדירה הראשונה שגרתי בה עם חברים אחרי הצבא. לאחד החברים היה פטיפון ישן והוא קנה מדי פעם תקליטים בשקל-שניים. בוקר אחד הוא שם תקליט של ג’ון מרטין, בלאס דה וואטר, עם הגיטרה האקוסטית שלו שמכוונת על מיני כיוונים לא ברורים, ואני נשארתי בהלם. מאותו רגע – כל מה שהוא עשה אני צריך, אני שומע, אני אוסף. אני מרשה לטפוח לעצמי על השכם, ולהגיד שהחדרתי את המוסיקה שלו לארץ. החוק היחיד שלי בתכנית ב-88 היה לשים כל פעם שיר אחר של מרטין. יום אחד בא אליי מאיר בנאי, ששידר אחריי, ואמר לי – “אה, אתה האיש ששם ג’ון מרטין, מלך העולם זה”.
החוויה הכי קיצונית שקרתה לך בתעשייה:
קיבלתי טלפון מגיל סמטנה שסיפר שהתחיל לעבוד עם אביתר בנאי על התקליט החדש. כך יצא שאני ניגנתי את כל הגיטרות האקוסטיות באלבום עומד על נייר. חוויה מרגשת ביותר, ויהיה נפלא אם זה ייצא על תקליט.
מנהג תקליטים משונה שפיתחת:
אני נורא אוהב להתעסק עם תקליטים. אני יכול לבלות שעות איתם בבית, להחליף להם ניילון, להפוך את הסדר, לעבור שוב על התקליטים הברזילאים ולראות אם יש לי משהו מיותר. אני עושה את זה לאו דווקא כי בא לי לשמוע משהו באותו רגע. זה כמו האנשים שמחבקים לפעמים את הדובי שלהם, אני צריך להרגיש לפעמים את התקליטים שלי.
