המתופף פיט לארוקה שהלך לעולמו הוא מסוג המוזיקאים שנוטים להישכח. לא בבית ספרנו.
עולם הג’ז איבד השנה לא מעט מיקיריו, כמעט כולם ממחוללי מהפכות הג’ז בשנות ה-60. טד קרסון, פיט לארוקה, ג’ון צ’יקאי, בורה ברגמן, לול קוקסיל, דיוויד ס. וואר וממש לאחרונה דייב ברובק. למרות שהתרומה של כל אחד מהם לעולם הג’ז שונה, הם מייצגים דור הולך ונעלם של מוזיקאים שבמו ידיהם תרמו להפתחות הג’ז ויתרה מכך, להתפתחות המחשבה בקרב המאזינים. מבין כל התקליטים שהוציא, אנחנו בחרנו להתמקד באלבום הבכורה של המתופף פיט לארוקה, מוזיקאי מהסוג שההיסטוריה נוטה לשכוח.
פיט לארוקה היה מתופף בולט בתחילת שנות ה-60, עת עולם הג’אז נפרד סופית מהבי-בופ הדחוס של צ’רלי פרקר לטובת מוזיקה המבקשת להביע עוד מעבר לנגינה קצבית – כזו שדוחפת קדימה בכל מחיר.
התיפוף שלו תרם להרחבת תפקידו הסטטי של המתופף – ממלווה וקובע קצב למוזיקאי התורם טקסטורות שונות לצליל האנסמבל. הסולואים שלו לעיתים נשמעו כמו חקירה של אפשרויות המצלול בכל תוף ומצילה בסט, והיו מרתקים דווקא בשל הנוף הצלילי שציירו ופחות בשל נגינה שמשחקת בין אפשרויות ריתמיות. Basra, אלבום הבכורה שלו מ-1965 בלייבל הבלו-נוט, ריכז את כל הכישרון הזה ל-40 דקות המציגות אותו כמלחין בחסד.
הקומפוזיציות שלו ציוריות ואפלות, שואבות מהחופש המוזיקלי של קולטריין לצד מסורות מוזיקליות אתניות. רגעי שיא המייחלים לבוא לא מגיעים ואין פורקן. הקטע המפורסם Malguena מציג מהלך פשוט בעל פיתול ספרדי, בין 2 אקורדים. המשחק ביניהם יוצר לטנור של ג’ו הנדרסון קונטרסט פורה לנוע בתוכו הלוך ושוב, בקווים מלודיים ארוכים המתקצרים והופכים נוקשים ואגרסיביים.
הפסנתרן סטיב קון ממשיך במקום שהנדרסון מפסיק ויוצר מתח הנבנה מהנגינה הקשתית על הפסנתר. הטנור חוזר בנגינה אקסטטית אבל מבוקרת. המחשבה של לארוקה על צליל ההרכב כמכלול, תחזור שוב ושוב לכל אורך האלבום. זו אחת ההקלטות הגדולות של ג’ו הנדרסון, סקסופוניסט שתחושת השליטה במוזיקה שהוא מקרין לא גורעת מהעובדה שהוא לא מפסיק להפתיע ולאתגר.
לארוקה בחר היטב את חבריו להרכב. מלבדו, קון והבסיסט סטיב סוואלו משלימים את אחד הריתם סקשנים הכי מתואמים ומגוונים בתולדות הג’אז. קטע הנושא Basra מציג זאת היטב כשלארוקה משיט את הספינה לכיוון המפרץ הפרסי בנגינה מונוטונית מהפנטת. קון והנדרסון מטילים עוגן בנגינה החוקרת את הקשר בין עולם הג’אז המתחדש למסורת העתיקה של המוזיקה הערבית.
מרבד הצלילים של הפסנתר מדמה קאנון העוטף את הרביעייה במסתורין, והנגינה הפתלתלה של הנדרסון מדמה ברגעים מסוימים פריטה בעוּד, הרבה לפני שמישהו הכיר את הכלי הזה. Lazy Afternoon, אחת הבלדות היפות שנכתבו, מבוצעת כמתוך חלום. המנגינה בוקעת כהזיה מבעד לפסנתר המטפטף צלילים עדינים שנמסים בחלל. נגינת המברשות הכמו מהוססת של לארוקה עוטפת בתחושה של עולם הולך ונעלם. לקראת סיום, Eiderdown מעיר אותנו מהחלום בסווינג רגוע הנוסך אופטימיות.
ב-1968, לארוקה – איש הגאה בעיסוקו, איבד את אמונו בעולם הג’ז, מתוך הפנמה שלמוזיקה שהוא מבקש לנגן אין מאזינים. הוא פנה לעסוק בעריכת דין ובשלהי שנות ה-90 ביצע קאמבק צנוע ואפילו הקליט אלבום. למרות שהשאיר רק שני אלבומים משנות ה-60, כל אחד מהם הוא מאסטרפיס של אמן, שהחיים היו צריכים להעניק לו יותר.