U2

בדבלין הסוערת של שנות השבעים, קמה להקה פוליטית ששמה לעצמה מטרה להשמיע את קולו של העם האירי המדוכא, בדגש על צפון אירלנד, שבאותן שנים דם נשפך בה לפחות כמו אלכוהול. קשה היה לשער שעל-אף תועפות הכריזמה של סולנה, פול דיוויד יוסון המכונה בונו, להקת פוסט-פאנק שהושפעה מהבאזקוקס והקלאש תהפוך תוך כמה שנים ספורות לא רק לאחת הלהקות המצליחות ביותר בעולם, אלא לכזו שזוכה לקונצנזוס רחב מבלי שתתפשר על עמדותיה או תתבזה מבחינה מוזיקלית, גם כשתתנסה בסגנונות אחרים לחלוטין כמו בלוז רוק, פופ ואלקטרוניקה. עם השנים המסרים הפוליטיים התעמעמו – ויש שיגידו, הפכו טרחניים – אך גם אם U2 חיה על תהילת העבר המפואר שלה אין בכך כדי לבטל את השפעתה האדירה על זרמים תת-קרקעיים במוזיקה של ארבעים השנים האחרונות ומעמדם של אלבומי מופת כמו Boy, October, War, The Unforgettable Fire, The Joshua Tree, Rattle & Hum  ואכטונג בייבי יציב ואיתן כצוק מאי פעם.