U2

בדבלין הסוערת של שנות השבעים, קמה להקה פוליטית ששמה לעצמה מטרה להשמיע את קולו של העם האירי המדוכא, בדגש על צפון אירלנד, שבאותן שנים דם נשפך בה לפחות כמו אלכוהול. קשה היה לשער שעל-אף תועפות הכריזמה של סולנה, פול דיוויד יוסון המכונה בונו, להקת פוסט-פאנק שהושפעה מהבאזקוקס והקלאש תהפוך תוך כמה שנים ספורות לא רק לאחת הלהקות המצליחות ביותר בעולם, אלא לכזו שזוכה לקונצנזוס רחב מבלי שתתפשר על עמדותיה או תתבזה מבחינה מוזיקלית, גם כשתתנסה בסגנונות אחרים לחלוטין כמו בלוז רוק, פופ ואלקטרוניקה. עם השנים המסרים הפוליטיים התעמעמו – ויש שיגידו, הפכו טרחניים – אך גם אם U2 חיה על תהילת העבר המפואר שלה אין בכך כדי לבטל את השפעתה האדירה על זרמים תת-קרקעיים במוזיקה של ארבעים השנים האחרונות ומעמדם של אלבומי מופת כמו Boy, October, War, The Unforgettable Fire, The Joshua Tree, Rattle & Hum  ואכטונג בייבי יציב ואיתן כצוק מאי פעם.

שירים ראויים לציון:

One, Sunday Bloody Sunday, With Or Without You, New Years Day, Beautiful Day, I Still Haven’t Found What I’m Looking For, Pride (In The Name Of Love), Numb, Vertigo, Ordinary Love, Where The Streets Have No Name, Sweetest Thing, Magnificent, Walk On, Mysterious Ways, Elevation, Bad, Every Breaking Wave, Stay (Far Away, So Close!), Lemon, When Love Comes To Town, Angel Of Harlem, October, The Unforgettable Fire, Miss Sarajevo, Hold Me  Thrill Me  Kiss Me  Kill Me, Staring At The Sun, Song For Someone, Stuck In A Moment You Can’t Get Out Of, Desire, Sometimes You Can’t Make It On Your Own, The Saints Are Coming, An Cat Dubh, Gloria, I Threw A Brick Through A Window, The Refugee, Promenade, Bullet The Blue Sky, Even Better Than The Real Thing, Who’s Gonna Ride Your Wild Horses, The Fly, The Wanderer, Discothèque, If God Will Send His Angels