יוסי הסכים סוף סוף לשבת איתנו ולתת לנו שיעור קצר בתתי ז'אנר של פאנקיסטים, החופים הדרומיים של סיני ודיסק לילי שנותן פייט לרעשי בנייה
יוסי, פעם היו קוראים למישהו כמוך אושיית לילה, ובטח היית מתראיין לשבועון כרומו כלשהו כדי שתדווח על הנעשה בשירותים בפינגווין וכל המדינה היתה מזדעזעת ממה שקורה בתל אביב.
"כן, אה? רק מה לעשות שתל אביב הרבה יותר סחית היום, וזה בא על חשבון תוכן. לפעמים אני מרגיש שלא נשאר כלום מהשוליים של תל אביב, והכל הפך להיות גוש אחד של אמצע. חיי הלילה של העיר די מתו, זרקו אותם לפח".
ובכן, כן, יוסי חי כאן איתנו בפינה הפופולארית מדי הכה את העובד. יוסי, שמפטרל באינטנסיביות על הקו שבין החנות בקינג ג'ורג' לבין אוזן דרום בשוק לוינסקי, מוכר גם מהסטים המעולים שלו בפינות עירוניות שנותר בהן טעם טוב. הערב, החל מ-21.00, במסגרת אירועי לילה לבן בתל אביב, הוא יגיש בחנות ביחד עם עידן קרוצ'י את לילה שחור לבן. מובטחת סלקציה מדוייקת במיוחד של דארק אייטיז מצוין מאוד.
מה הקטע שלך עם דארק אייטיז?
"גדלתי כילד פאנקיסט בקריית ביאליק, ילדות נהדרת עם תתי ז'אנר של פאנקיסטים, כולל הזועמים והפציפיסטים, מלא אנשים שמתקלטים במועדונים, והניו וווייב היה ההמשך הטבעי לזה, אם לא רצית להפוך לערס, כמובן".
אתה כבר איזה מאתיים שנים בתל אביב, לא?
"זהו, שלא בדיוק. הגעתי ב-1999 עם הפסקה לטובת לימודי עיצוב גרפי בחיפה. והייתי בהודו איזה שמונה חודשים, ומשם המשכתי לאילת לשנה וחצי. הייתי שם ברמן, היתה לי שם את החיפושית שלי, שזה עזר מאוד לא להיתקל באיזורים המגעילים של אילת, אלא רק בחופים הדרומיים השווים ובסיני. עבדתי מלא בבר, ולמרות זאת תמיד הרגשתי שאני בחופש. אחר כך חזרתי לתל אביב, והייתי ברמן במנזר, בפיקוק, בקיי ובשלל מקומות בעיר, ובהמשך הגעתי לאוזן".
אתה לא יוצר מוסיקה משלך?
"יש לי בבית סינתיסייזר, סיטאר, בס, כרטיס קול. יש לי כל מיני קטעים מוזרים שעשיתי, אני אפילו לא יודע אם אפשר לקרוא לזה מוסיקה. אני שונא קצת מחשבים אז אני מתחמק מלהתעסק עם זה. הייתי שמח שיקרה עם זה משהו, אבל אנשים עובדים המון בתל אביב כדי לממן את החיים פה, ולא נשאר זמן לדברים יפים כאלה".
תקליט ראשון שקנית בעצמך: קראס
, The Feeding Of The Five Thousand. קניתי אותו בג'אנק בקריית ביאליק. הייתי פאנקיסט, וזו היתה חנות מעולה, שהתחילה מזה שלבחור שהחזיק אותה היה מחסן תקליטים. אגב, התקליט עדיין אצלי, ופעם בכמה שנים אני נותן לו איזו השמעה.
דיסקים – כן/לא שחור/לבן:
הרעיון הוא לשים דיסק אמביאנט לפני השינה בווליום גבוה, כדי שאפשר יהיה לישון עם הרעש של הבנייה ליד הבית שלך. מבחינתי, זה דיסקים. נשארו לי איזה מאה, את השאר העפתי מזמן, אבל אין לי שום דבר נגד דיסקים.
קסטות – כן/לא/שחור/לבן:
יש לי איזה שמונים קסטות, בעיקר ישראלים נדירים כמו אינפקטד מאשרום הנהריינים, רוכסן של נושאי המגבעת ודי.אקס.אם וגם דברים שהבאתי מהודו, וזה בעצם הפורמט היחיד שהם יצאו בו. אני אוהב קסטות, אבל זה לא פרקטי.
אלבום שהיית מת שייצא על ויניל:
אוזריק טנטקלס, סווירלי טרמינייישן, אלבום מגניב שמתחיל מרעשים ביער ומתפתח ליצירת פסייכ מרהיבה, עובר בין ז'אנרים, ובכל שיר יש מלא התפתחויות.
תחביב שלך שהוא לא מוסיקה וענייניה:
להכין אוכל ממה שיש. זה בעולמות האתגריים, לא הקולינריים דווקא. נגיד, יש לך רוטב צ'ילי חריף, בצל, כלום ושום דבר בערך ולך תרכיב מזה משהו סביר. אני מאוד טוב בזה. אבל אני חושב שהתחביב האמיתי שלי הוא לצייר תוך כדי משמרת. אה, ואני גם אוהב לעצב חללים. עיצבתי כבר כמה בתים, ממש אוהב את זה. וחוץ מזה, אני נורא אוהב לקחת כמה חברים חמודים, חמודות, וליצור ביחד. להיות בפסטיבל, לקחת דגל, ולצייר עליו ביחד. אנרגטית, זה גדול.
תקליט אחד שהיית לוקח איתך לגלות:
מתלבט כאן בין אלבום ארוך מאוד לאלבום יפה מאוד. אמממ, אני אלך על משהו יפה ממש, שהוא לא הבסט שלי, אבל הוא נורא נורא יפה: Cymande של Cymande, שמשלב טיפה רגאיי, הרבה אפריקה, רוק וקצת בלוז. הוא יפה במהות שלו. אין הרבה אלבומים שאין בהם נפילה, והוא בדיוק אחד כזה.
האלבום האחרון שקנית:
פסקול של טוטורו. הסרט מגניב, המוסיקה היא קלאסית יפנית, והדמות נורא כיפית.
הפריט הכי ייחודי שיש לך בתקליטייה:
לא הכי הכי נדיר, אבל באמת מיוחד – קלסר לימיטד שיצא בזמנו עם תקליטוני פיקצ'ר דיסק של דייוויד בואי מהאייטיז.
אמן שאתה לא מוותר על שום פיפס שלו:
פיוצ'ר סאונד אוף לונדון ואוזריק טנטקלס, הרכבים שאין שניים להם. פעם זה גם היה קונפליקט, משהו שנשאר מהתקופה שלי כפאנקיסט, אהבת ילדות אמיתית.
מנהג תקליטים משונה שפיתחת:
כשהתחלתי לאסוף תקליטים הגעתי ברכבת במיוחד לתל אביב כדי לקנות דברים שמעניינים אותי. בדרך חזרה בקרון היה לי את הטקס הזה להוריד את מדבקת המחיר, ליפייף את התקליט, להפוך אותו לשלך. בשלב מאוחר יותר, כשהתחלתי להשאיל תקליטים לחברים ולתקליטנים, הכנתי מדבקות עם השם שלי, כדי להציל את התקליטים מלהגיע לידיים הלא נכונות. ככה במקרה גיליתי פעם את פלונטר של פורטיס עם המדבקה שלי נמכר בחנות בתל אביב. מישהו כנראה גלגל אותו אליהם, ושכח לשאול אותי.
תקליט שקנית ואתה מתבייש בזה:
אין דבר כזה, ולמה שאני בכלל אתבייש במשהו?
