צ’רלי מגירה – הרטרוספקטיבה בתקליט כפול

“אני מבטיח לכם שתקראו איפשהו שהוא היה כמו הבן הממזרי של אלביס והסולן של הקראמפס, שזה לא רע בפני עצמו, אבל צ’רלי מגירה היה הרבה יותר מזה”

צ’רלי מגירה, גבי אבודרהם בשמו האמיתי, הוא מגדולי גיבורי הגיטרה שיצאו מבקעת בית שאן וידעה ארץ הקודש, אך לא ידעה להכיל אותם. ומשום שכך, צ’רלי מגירה נאלץ לנדוד לברלין, להופיע ברחבי ארה”ב בסיבובי הופעות מפרכים ומופרכים באולמות קטנים, ולשוב לברלין שם החליט לשים קץ לחייו שלו עצמו וכך גם לסיים את תפקידו בעולם של גדול המוזיקאים שאי פעם טבלו בסחנה, ואמן טהור באותה מידה שהוא מזוהם, זוויתי ואותנטי שהרוקנ’רול הוא נר בוער לרגליו, גיטריסט גאון וחיית במה בחסד עליון שהרטרוספקטיבה הזו עושה צדק, כחלק משלב מהותי ראשון בתיקון שהעולם חייב לרוקרים מסוגו בכלל, ולצ’רלי מגירה בפרט.

בנימה אישית, ההמלצה הזאת לא חפה מאובייקטיביות, אבל מטושטשת קלות עקב היכרותי האישית עם הבחור. אומנם לא הייתי במעגלי החברים הקרובים שלו, לא שירתנו יחד בצבא וגם לא ישבנו מעולם על בירה, אבל עבדתי באוזן כשעוד היה מסתובב במיטב חליפותיו בתל אביב ונהניתי תמיד להמליץ לו על דיסקים (אזכור לו לנצח את זה שרכש דיסקים של ה Dagons ושל Geza X), יצא לנו לחלוק במה כמה פעמים – צ’רלי עם נערת ההפקר או לוס טייגרס, אני תמיד עם ליטרשפיך – ואהבתי לשוחח אתו כי היה תמיד מסטול, מסתורי, מחוק ומחויך, משתף את דעתו ומה שעל ליבו במעט מילים עד כדי שרוב הזמן היה צריך לדובב אותו.

לא אסיים לפני שאציין ואשבח את האלבום המדהים שהקליט/הפיק ליהודונים ואת היותו פרפורמר נדיר באמת. מהתובנה הזו אשתף אתכם בהופעה ספציפית, ב 2009 או 2010, בחלל הראשון של הצימר ברחוב הגדוד העברי, ובפעם הראשונה ששמעתי אותו מבצע את Existence, לצידי חבריי הטובים אסף אדנבורג וניר לוי, ושלושתנו תופסים את הראש בתדהמה לנוכח עוצמות הזעם שצ’רלי מאבד את עצמו לתוכו בצרחות עזות שמובילות שיר כביר שמשלב בין גראז’ רוק לסטונר-רוק וסלאדג’ באופן המטונף ביותר שאפשר – או בעצם אי אפשר – להעלות על הדעת. קתרזיס חריג ומטורף, אנטיתזה לרוק הפיפטיזי המעודן שבתכלס מזוהה אתו יותר, אבל שיר שמשתלב בקלות לפני או אחרי כל שיר של צ’רלי מגירה ואולי, רק אולי, מספר משהו על מה שבאמת מתחולל לו שם בתוך הראש.

ולסיום, אני מבטיח לכם שתקראו איפשהו שהוא היה כמו הבן הממזרי של אלביס והסולן של הקראמפס, שזה לא רע בפני עצמו, אבל צ’רלי מגירה היה הרבה יותר מזה, חלש וגלש על עוד סגנונות חוץ מרוקנ’רול וגראז’ ולא פחות חשוב נתן תוקף מחודש ומקודש לשפה העברית בעודו שר ומזמר בה, על-פי רוב ברחש רומנטי ולחש כמעט מכשף, ומוכיח שגם לשפה שלרוב נשמעת כבדה וארכאית יש קצב, משקל ועומק ייחודים משלה כשהיא יוצאת מפיו.

התקליט הכפול הזה, על עבודת האיסוף והגימור האיכותית שהלייבל נומרו גרופ מצטיין בה, הוא הרבה יותר מאסופה של שירים של מוזיקאי שמת בטרם עת, אלא פרק שטרם נכתב ועם זאת חשוב מאין כמוהו בתולדות מוזיקת השוליים בישראל דרך פריזמה של מוזיקאי אחד שהחשיפה שבה הוא “זוכה” אחר מותו תחלחל ותשפיע על עוד רבים ברחבי העולם. וזו, אם בכלל, הנחמה היחידה בהסתלקותו מהעולם הגשמי. אבל לפחות, כמו כל דבר שצ’רלי מגירה עשה בחייו כמוזיקאי, הבחירה הייתה לגמרי שלו.

המוסיקה של צ’רלי מגירה