האם AM היה אלבום הרוק הגדול האחרון?

13 שנים אחרי ש- Arctic Monkeys לבשו מעילי עור והשתלטו על העולם, AM עדיין נשמע כמו אלבום שכולם ניסו לשחזר ואף אחד לא באמת הצליח

מאת אלינורה דסקל

כשארקטיק מאנקיז הוציאו את AM בספטמבר 2013, הם כבר ממש לא היו ארבעה ילדים אנונימיים משפילד. הם היו אחת הלהקות הגדולות והחשובות בבריטניה, עם ארבעה אלבומים מצליחים, הופעות ענק וקהל שלמד בעל פה את המילים של אלכס טרנר עוד לפני שהעיתונות הספיקה להבין מה קורה.

זה בדיוק מה שהופך את AM להישג יוצא דופן: להגיע לאלבום החמישי בקריירה, אחרי שכבר כבשת כמעט כל פסגה אפשרית, ואז לטרוף שוב את הקלפים ולהוציא את האלבום הגדול, המצליח והמזוהה ביותר שלך. רוב הלהקות חולמות לשחזר באלבום החמישי את הקסם של תחילת הדרך’ ארקטיק מאנקיז הצליחו להמציא את עצמם מחדש ולעקוף את ההצלחה של עצמם. בדיעבד, נדמה שכל מה שקרה קודם היה ההכנה לרגע שבו נשמע הריף הראשון של
“?Do I Wanna Know”.

אז מה יש באלבום הזה?

AM הוא אלבומה החמישי של הלהקה. 12 שירים ו־41 דקות בלבד שמתחילות בשאלה “Do I Wanna Know?” ומסתיימות בהצהרה “I Wanna Be Yours”. בין שתיהן נמצאים כמה מהשירים המזוהים ביותר עם ארקטיק מאנקיז, בהם
“R U Mine?”, “Arabella”, “Why’d You Only Call Me When You’re High?” ו-“No. 1 Party Anthem”.

זה אלבום רוק שמושפע מאוד מהיפ הופ בלי לשים לב, ריפים כבדים, עם קצב איטי. קולות רקע של להקות בנות משנות השישים, וההשפעה על הלהקה של המעבר לקליפורניה, נמצאת בכל מקום.
ג’וש הומי מ- Queens of the Stone Age מתארח בשני שירים בקולות רקע. השיר האחרון (I Wanna Be Yours) מבוסס על שיר של המשורר הבריטי ג’ון קופר קלארק, ובין הגיטרות אפשר לשמוע רמזים לסול, R&B ובלאק סבאת’. איכשהו, כמעט הכל מתחבר ליצירה הזו.

גם הנושאים השתנו. במקום סיפורים על תורים במועדונים, טיפוסים מפוקפקים והלילות האפורים של שפילד, טרנר כתב הפעם על תשוקה, קנאה ועל שיחות טלפון בשעות שאף פעם לא קורה בהן משהו טוב. זה אלבום שנבנה נסיעה ארוכה, למסיבה, לשעות שאחריה וגם לרגעים שבהם נשארים לבד עם השדים של הלילה.

אלבום שמסרב להישאר ב- 2013

AM הגיע למקום הראשון בבריטניה והפך את ארקטיק מאנקיז ללהקה הראשונה בלייבל עצמאי שחמשת אלבומיה הראשונים נכנסו היישר לפסגה. אבל המספרים של ההשקה מספרים רק חלק מהסיפור. האלבום המשיך לצבור קהל חדש עם השנים. כיום הוא אחד מאלבומי הרוק המושמעים ביותר בסטרימינג, התקליט שלו ממשיך להיות מהמבוקשים בעולם, ומאז יציאתו הוא האלבום הנמכר ביותר גם אצלנו באוזן השלישית. הקהל שקונה אותו חוצה דורות, מגדרים וסגנונות מוזיקליים. המעריצים שגדלו עם הלהקה פוגשים ליד המדף בני נוער שגילו אותה בטיקטוק.

גם שירים שלא היו הסינגלים הגדולים בזמן יציאת האלבום קיבלו חיים חדשים. ההצלחה המאוחרת של “I Wanna Be Yours” ושל “No. 1 Party Anthem” מוכיחה שהקהל לא מסתפק בלהיטים, אלא ממשיך לגלות בכל פעם חלק אחר באלבום.

אלבום הרוק הגדול האחרון?

כמובן, יצאו מאז אלבומי רוק נפלאים. הטענה ש״הרוק מת״ עתיקה כמעט כמו הרוק עצמו, ובדרך כלל נאמרת על ידי אנשים שפשוט הפסיקו לחפש מוזיקה חדשה.

אבל ייתכן ש- AM היה אלבום הרוק הגדול האחרון במובן אחר. אלבום של להקת גיטרות שלא הסתפק בהצלחה בתוך הז’אנר, אלא לתפוס את מרכז התרבות הפופולרית ולהיות בו זמנית במצעדים, בפסטיבלים, במועדונים, בטאמבלר, באוזניות של בני נוער, של ההורים של אותם בני נוער ובמכוניות של אנשים שבכלל לא חשבו שהם אוהבים גיטרות. 

הלילה האחרון של עידן האינדי

כדי להבין עד כמה AM היה גדול, צריך לזכור את העולם המוזיקלי שמתוכו הוא הגיע. שנות האלפיים ותחילת העשור הבא היו תור זהב חדש של להקות גיטרות. הסטרוקס והליברטינז פתחו את הדלת, ואחריהם הגיעו פרנץ פרדיננד, אינטרפול, בלוק פארטי, הקילרס, Yeah Yeah Yeahs, קייזר צ’יפס, הקוקס, MGMT, וומפייר ויקנד ועוד אינספור להקות עם גיטרה, תספורת אחידה וג’ינס צמוד.

האינדי כבר לא התקיים בשוליים, הוא שלט במצעדים, מילא את הבמות המרכזיות בגלסטונברי וברדינג, הכתיב אופנה והפך למרכז של תרבות שלמה. לייבלים עצמאיים כמו Domino יכלו להפוך להקה לתופעה עולמית ונוצר דור חדש של מעריצים שלא חיכה שמגזין מוזיקה יגיד לו מה לאהוב. בראש כל הרנסנס הזה עמדו ארקטיק מאנקיז, הלהקה שהקהל גילה, הפיץ והפך לענקית עוד לפני שהתעשייה הספיקה להתיישר לפי הסיפור. 

ואז הגיע AM, שנשמע בעת ובעונה אחת כמו שיאו של עידן האינדי וגם כמו שיר הסיום שלו. אחריו כבר לא הופיעה להקת אינדי חדשה שתפסה באותה צורה את מרכז הבמה העולמית. גם ארקטיק מאנקיז עצמם לא ניסו ליצור אותו שוב. הם נעלמו לחמש שנים, וכשחזרו עשו פניית פרסה אל פסנתרים, מלונות על הירח ושירי לאונג’ עתידניים. אפשר לראות ב AM את סוף עידן הזהב של האינדי רוק של שנות האלפיים. 

הרוק מת. שוב. עד הפעם הבאה

אבל אין דבר קלישאתי יותר מלהספיד את הרוקנ’רול. כש AM זכה בפרס אלבום השנה בטקס הבריטס של 2014, אלכס טרנר ניגש למיקרופון והכריז: “That rock’n’roll, it just won’t go away… it will never die”. אחר כך הוא הפיל את המיקרופון והציע שישלחו לו חשבונית.

בדיעבד, קשה שלא לראות את האירוניה בתזמון. אולי טרנר כבר הרגיש לאן הדברים הולכים. אולי הוא ידע שהתקופה שהביאה אותם עד לשם הסתיימה, ושגם הלהקה שלו עומדת להיעלם לזמן מה ולחזור בתור משהו אחר לגמרי. ואולי זה כל הסיפור של הרוקנ’רול. הוא אף פעם לא באמת מת, הוא רק מחליף זהות, נעלם לכמה שנים ונותן לנו מספיק זמן להתגעגע. ואז הוא חוזר, נראה טוב מתמיד, ואין שום דבר שאנחנו יכולים לעשות בקשר לזה.

• מה חדש על המדף: התקליטים שעשו לנו את אוגוסט
• 35 שנה ל־Ten: האלבום שאי אפשר להפסיק לאהוב
• האם AM היה אלבום הרוק הגדול האחרון?
• דולי פרטון לא הייתה אף פעם בלונדה מטומטמת
• Muse מכוונים לכוכבים: The Wow! Signal מחזיר את הלהקה למסלול הקוסמי