כשהאקסטזה של אריתה פרנקלין עוברת מן האוזן אל העין

התהיות הללו זכו להסבר ברור כשצפיתי בסרט התיעודי שיצא באחרונה על אודות האלבום, פחות משנה אחרי מותה של פרנקלין. “מלכת הנשמה” הקליטה אותו בשתי הופעות בכנסייה הבאפטיסית New Temple Missionary בלוס אנג’לס בינואר 1972. כמה חודשים לאחר מכן, כשראה האלבום אור, הוא הפך לנמכר ביותר בקריירה שלה עם יותר משני מיליון עותקים. מדוע לא יצא הסרט לאקרנים עוד בימי חייה? שאלה טובה. אך כדי לענות עליה צריך להתחיל מהתחלה.

ק.ל. פרנקלין, אביה של אריתה, היה כומר וחובב מוזיקה מושבע שנהג להפוך את דרשותיו לשירה של ממש. יחסית לכומר הוא גם היה ליברל ובניגוד לאחרים תמך בשילוב הגוספל (המוזיקה הדתית) עם הבלוז (המוזיקה החילונית). בדומה לאביה, גם אריתה אהבה מאד את הסרט “זמר הג’אז”, בכיכובו של אל ג’ולסון, המתאר את סיפורו של ג’קי רבינוביץ’, בנו של חזן שהתרחק מהדת והפך זמר פופולרי.

פרנקלין גדלה והתחנכה בכנסייה של אביה בדטרויט, מישיגן. שם הכירה את זמרת הגוספל המפורסמת קלרה וורד ואת הכומר ג’יימס קליבלנד, ששימש כמנהל המוזיקלי של הכנסייה. וורד היתה שנים רבות המאהבת של ק.ל פרנקלין אחרי שהתגרש מאשתו, ובשונה מזמרות גוספל אחרות, ובראשן מהליה ג’קסון, בחרה לצאת מהכנסיות ואולמות קונצרטים אל מועדוני הג’אז בלאס וגאס ובברודוויי. היא היוותה גורם השפעה מוזיקלי עצום על חובבת המוזיקה הצעירה.

החסד המדהים של אריתה פרנקלין, עכשיו בסרט

פרנקלין החלה להקליט כבר בגיל 14 בכנסייה של אביה. ב-1972 היא כבר היתה כוכבת גדולה עם לא מעט אלבומים המשלבים בלוז, רית’ם אנד בלוז, שירי מחזות, פולק וג’אז. למרות זאת, היא הרגישה שעדיין לא הקליטה אלבום משמעותי והבינה שלשם כך עליה לחזור אל הגוספל. הא החליטה כי הקלטות Amazing Grace מחייבות התכנסות מחודשת בכנסייה ליומיים רצופים של תפילה ושירה.

מלכת הנשמה גייסה שלושה נגנים שעבדו איתה באלבומים אחרים שהקליטה בתחילת אותו עשור: הגיטריסט הנפלא קורנל דופרי, המתופף ברנרד פורדי והבאסיסט צ’אק רייני. אליהם צירפה את נגן הקונגה פנצ’ו מוראלס ואת קן לאפר על הקלידים. קליבלנד נבחר לנהל מוזיקלית את ההופעה/אלבום ום ניגן בפסנתר ושר בחלק מהשירים. הניצוח הופקד בידיו של אלכסנדר המילטון.

בתבונה רבה קבעה פרנקלין רשימת שירים מגוונת לשתי הופעותיה בכנסייה. זו, כללה מצד אחד שירים מהרפרטואר הכנסייתי כמו Mary Don’t You Weep ו-Old Landmark וגם How I Got Over ומצד שני שירים שיצאו זמן קצר לפני כן והפכו לקלאסיקות כמו Wholly Holy של מרווין גיי, My Sweet Lord של ג’ורג’ הריסון (לא מופיע בסרט) ו-You’ve Got a Friend מתוך האלבום Tapestry של קרול קינג. בביצועה של פרנקלין הפך השיר ל-You’ve Got a Friend in Jesus והתחבר לשיר Precious Lord, Take My Hand ששרה מהליה ג’קסון בלוויה של מרתין לותר קינג.

מי שנבחר לביים את הסרט המתעד את שתי ההופעות הוא סידני פולאק, שזכה שלוש שנים לפני כן להצלחה אדירה עם “הם יורים גם בסוסים”. אלא שחוסר הניסיון שלו בקולנוע דוקומנטרי מוזיקלי גרם לכך שלא השתמש בקלאפר ובכך נגרם חוסר סנכרון בין הקול לתמונה בכל סרטי הצילום. הסרט, שהיה אמור לצאת לאקרנים זמן קצר אחרי יציאת האלבום, נגנז והעלה אבק על המדפים של חברת “וורנר ברדרס” במשך הרבה מאוד שנים.

אלן אליוט, מפיק לשעבר בחברת התקליטים “אטלנטיק” (האחראית ל-Amazing Grace) הוא שנטל על עצמו את הטיפול בסרטי ההקלטה של פולאק. בהתחשב בנסיבות, עבודתו, שארכה כמה שנים, היתה מוצלחת מאוד. למרות זאת, פרנקלין התנגדה להקרנת הסרט עוד בחייה מסיבות שחלקן לא ידועות. לאחר מותה צפו בסרט בני משפחה ואישרו את הקרנתו.

התנאים שבהם נעשה הסרט לא היו אידיאליים בלשון המעטה. הכנסייה היתה חשוכה, ללא מיזוג אוויר והזמרים נשטפו עד מהרה בזיעה. כיום, המחוות האנושיות בסרט נראות כל כך אותנטיות שקשה לא להיסחף אחר ההתרגשות שקורנת מכל פריים. לפתע, האקסטזה שפורצת מהמקהלה והקהל נראית מובנת הרבה יותר. בנאומו הנוגע ללב של ק.ל פרנקלין ניכרים שמחתו וגאוותו העצומה בבתו שחזרה לרגע להיות “הילדה הקטנה של אבא”. פרנקלין מסמיקה בביישנות ממחמאותיו. אחר כך, בשיר God will Take Care of You, הוא ינגב את הזיעה מפניה בעת נגינתה על הפסנתר.

ולסיום, חזרה לשיר שפתח את האלבום The Seventh Seal, המבוסס על הסרט “החותם השביעי” של אינגמר ברגמן. יש בו תשעה בתים ללא פזמון, המושרים כמעט ללא עצירה, במעין פרץ של דחיפות ומלותיו מצמררות כעת.

ביום השני להקלטות מגיעה וורד אל הכנסייה יחד עם פרנקלין האב, וכמעט מאבדת את הראש מרוב אקסטזה בשיר Never Grow Old. פרנקלין הקליטה את השיר לראשונה ב-1956 בכנסייה בדטרויט בביצוע מאופק מאוד. בגרסה החדשה היא פשוט לא מצליחה לעצור את דמעותיה. Climbing Higher Mountains הוא אחד השירים היותר פאנקיים שמופיעים בסרט ובו פרנקלין משוחררת יותר ומרשה לעצמה לתקשר עם הקהל ואפילו לחייך. באותו שיר ניתן לראות את מיק ג’אגר וצ’ארלי ווטס מהרולינג סטונס יושבים בספסלים האחוריים של הכנסייה. הם שהו באותה תקופה בארה”ב לצורך השלמת ההקלטות לאלבום הכפול Exile on Main Street. לו רק היו מוציאים את האלבום שנה קודם לכן, אולי היינו מקבלים ביצוע מרומם נפש של Shine a Light הגוספלי והנפלא מאותו אלבום בביצוע מופתי.

* פורסם לראשונה באתר הארץ,  בבלוג אוזן קשבת של מני ארנון