אור כשדים – אחד מול אחד

.הסופרגרופ של רונן בן טל, דודי לוי, עובד אפרת וז’אן ג’ק גולדברג ז”ל
.אחד מאלבומי הרוק הגדולים של שנות התשעים. לראשונה ע”ג ויניל

רשימת השירים:
צד א’
1. מת הבית
2. אחד מול אחד
3. ארמסטרונג
4. בגובה העשב
5. טלוויזיה
צד ב’
1. עוגיה
2. סדר באי סדר
3. אזור הדמדומים
4. בייבי בייבי
5. תעצמי עיניים
6. אלימור

אור כשדים – אחד מול אחד

אפשר לספר לכם בפעם ה 500 שרונן בן טל היה מהאנשים הכי משפיעים וחשובים בתקופת המועדונים של האייטיז, מלך הפינגווין, נסיך הליקוויד, הרוזן מקולנוע דן וזה שאיפושהו בתחילת האייטיז ירש מאמו דבורה מקום שהפך לאולפני ד.בי (דבורה בן טל.. הנה משחק מילים א) כדי להקליט את הפרויקטים של החברים שלו עם פורטיס שולץ רונה ורד ושאר האושיות, שמהר מאד האולפן הזה גדל ועבר מקום לקומת המרתף של בית ציוני אמריקה בת”א והחל להיות בית המקדש של הרוק הישראלי כשמאות אלבומים מוקלטים ומופקים בו, אהוד בנאי והפליאים עם אלפנט, החברים של נטאשה עם אותו אלפנט, יזהר אשדות שהפך את האולפן לביתו השני והפיק שם אלבומים לעפרה חזה, סי היימן ועוד המון, ובן טל עצמו שהמשיך להקליט ולאגד ומיקם את עצמו כמנהל של נוער שוליים, מופע הארנבות של ד”ר קספר ועוד

וכל זה נכון, חשוב, חקוק בדפי ההסטוריה של הרוק הישראלי – ולא רלוונטי לסקירה.

כי לא בא לי לדבר שוב על התקליטים החשובים שיצאו מאולפני די.בי, או על ההפקות הנפלאות של המקום, גם לא על הניים דרופינג של חברי אור כשדים: בן טל על השירה, עובד אפרת על הבס (הקליק), דודי לוי בגיטרה (נוער שוליים), וז`אן ז`אק גולדברג הענק על התופים (פורטיס סחרוף, הקליק, אהוד בנאי והפליטים ועוד) כי גם זה פחות רלוונטי וגם אם הנגנים היו עמי וסמי (היה סמי לרגע… סמי אבזרדל מ”תיסלם” שהחליף לקצרה את גולדברג) ולסולן היו קוראים משה ולא רונן בן טל, עדיין “אחד מול אחד” היה תקליט רוק מעולה.

כן, הנגינה מהודקת ומרהיבה, כן הסאונד מצוין אבל לא בגלל זה האלבום נוסק לגבהים אלא גם בגלל זה.

“אחד מול אחד” בא בהכי פשוט (החל משם האלבום וכלה בעטיפה עם רכב הסוסיתא) וחוץ משני האלמנטים האלו והמוזיקה היחסית פשוטה – הכל באלבום הזה מורכב, חכם ואינטליגנטי הרבה הרבה מעל מה שכולנו מכירים.

“מת הבית” – ובהכי פשוט, הכי ישיר מטיח בן טל את המילים על פירוק משפחה, “איש שחור הלך עם איש לבן, וכאן המשפחה נדחפת פנימה” והכל בהמנוניות רוק חזקה וברורה והמילים נוחתות כמו יריות.

“אחד מול אחד” שיר הנושא הרוק אנד רולי ואפילו קצת הארד רוק במבנה, גם בטקסט האמת, אולי בן טל יעלב, אולי הקהל שלו יעלב אבל בשינויי עיבוד קלים השיר הזה הולך לדיוויד קוברדייל ו Whitesnake באהלן אהלן, וברור שגם המילים “יש לך שושנים אדומות בכניסה אל הלב, בלילות של ירח מלא כשהדם רותח..” ועוד דימויי הארד רוק אייטיז שבגדול פחות מייצגות את הכתיבה הגבוהה של בן טל, אבל השיר הוא כל כך טוב וכל כך נכון ומושלם שגם אם בן טל היה שר שיש לה ארגזי ירקות בכניסה אל הבית הייתי זורם.

“אחד מול אחד” הוא מסע בשבילי, כל שיר הוא טיול למקום אחר, ארמסטרונג” המהמם (אחד הכי יפים) שאני פירשתי בזמנו כשיר על אקס יחסים הומוסקסואלים ובן טל שמח לשמוע ממני על הפירוש המעניין אך הרחוק מכוונת המשורר, “בגובה העשב” שכל כל נכון לימינו ולשיח החברתי בגובה הדשא שהשתלט על כל חלקה טובה, העניין הוא שבן טל נותן לכם את זה במקראי, בציני, בחכם, לא בפלקטי ולא מתלהם, הוא עושה בשיר הזה עם השפה העברית מה שבא לו, לש אותה כמו פלסטלינה ומפסל בה את העברית המקסימה שלו, ואז המסר יוצא החוצה חד, מקורי ומרתק.

“הנשמות הטובות” הוא שיר רוק בסיסי וממש ממש טוב והטקסט מוכר לכל מי שטעם בחייו אכזבה מאנשים או פגיעה באמון א כל דבר אחר, שיר הופעות קלאסי בעיני, ו”טלויזיה” שנותן בראש בלי מעצורים ולוקח אותנו לבית החולים להתאושש מהדרייב המטורף שלו.

6 שירים, צד ראשון, 6 שירים שכל אחד מהם סיפור מרתק ואז צד ב ו”עוגיה” – שיר אהבה ערפדי קינקי שנשמע כמו שירי האהבה החצי אקוסטיים של רוברט סמית מהקיור מאמצע האייטיז, הוא מתקתק יותר אבל כזה שמשאיר טיפה של דם על השפתיים, ואז באים שני השירים שהכי אהובים עלי באלבום והם באים ברצף: “סדר באי סדר” עם השורות המדהימות של כל החלק הראשון (לא כל מה שהוא חוש/ב הוא א7ומר לי, לא כל מה שהוא אומר לי הוא גם חושב, כל מה שהוא חושב שהוא לא יגיד לי הוא תמיד בסוף פולט כשהוא לא חושב”) גם כאן בטל טל נותן לשפה העברית וואחד בוקס לפנים ועושה ממנה מה שבא לו, זה מדהים בעיני הדיסוננס הזה בין המוזיקה הרוקית והבסיסית לטקסטים הסופר מתוחכמים.

והמחיר של האמת עדיין משתנה, וכשהוא מתייקר אני דוחף ת`ראש בחול, ועדיין אי אפשר לשים מנעול על הדמיון ובשיר הזה הדמיון משתולל.

“אזור הדמדומים” הוא בעיני השיר הכי טוב ומורכב בתקליט, לפחות מבחינת הטקסט, בן טל מכניס אתכם לחדר יחד עם זיגמונד פרויד, וויליאם הרט, ויליאם שיקספיר וויליהם טל ומרתק אותך למה שהולך בחדר ביניהם ממש כמו ששלום חנוך מכניס אתכם לחדר עם עזרא דהן הקבלן, ירדנה וירוחם, אי אפשר להפסיק לדמיין את הדינמיקה והסיטואציה, וזה מעניין וזה ממגנט  והליק בגיטרה מעיף לחלל והכל דבוק כמו כפפה.

אפשר לספר לכם בפעם ה 500 כמה רונן בן טל היה בורג חשוב ומרכזי במוזיקה הישראלית אבל אני מעדיף לדסקס את הטקסטים שלו ואת ההגשה הווקאלית המצויינת שהופכת גם שיר פחות מרשים כמו “אלימור” (קאבר, זרמתי, ולא מדובר על אשתו לשעבר של פרסקי בואו נפריח עוד אגדה אורבנית מייד אין 1990) לשיר טוב.

זה תקליט סופר מומלץ, אין הרבה מה להוסיף, הוא מולכם, אחד מול אחד, ימתח לכם את שרירי השכל, פעולה מאד מבורכת בימים אלו.