צבים יכולים לעוף

הסרט הראשון שנעשה בעיראק שלאחר סאדאם חוסיין ומתרחש במחנה פליטים כורדי על גבול עיראק-טורקיה ערב פלישת הכוחות האמריקאים לעיראק באביב 2003. הסרט מספר על קבוצת ילדים יתומים, החיים במציאות מסוייטת בתוך סביבה מאיימת ומתפוררת, בהנהגתו של סאטלייט – ילד כריזמטי שמכונה כך עקב תשוקתו לכל דבר טכנולוגי – המנסים לשרוד בתנאים לא תנאים ולמצוא רגעים של שמחה וחום בתוך הטרור של חייהם. כוחו של הסרט נובע, בין השאר, מדימויים חזקים ושימוש בשפה קולנועית עשירה. סרט אנושי ונוגע ללב “המוקדש לכל הילדים התמימים בעולם – קרבנות המדיניות של דיקטאטורים ופשיסטים” (באהמן גובדי). הבמאי זכה בפרס דב הזכוכית ופרס סרט השלום בפסטיבל הסרטים הבינלאומי ברלין 2005 ובפרס הסרט הטוב בפסטיבל הסרטים הבינלאומי של סאן סבסטיאן 2004.