שעת שיא
RUSH HOUR הוא מה שנקרא BUDDY ACTION COMEDY – קומדיית אקשן שעלילתה מובלת ע”י צמד, שני שוטרים או שני פושעים או בכל קונסטלציה אחרת, ושהערך המוסף שלה כתת-ז`אנר לפוטנציאל הבידור המושלם, המאפיין, למעשה, את כל הז`אנר, הוא העיסוק הקומי – ומן הסתם האמפטי – באחווה הגברית לנוכח פני הסכנה. כבר היה הכל בהרכב הזה של שני מקומות – היה כלב (הבולדוג ב”טרנר והוטש”), היו ה- ANTI-HEROES האולטימטיביים (ג`ין וויילדר החרש וריצ`רד פריור העיוור ב”לא ראיתי לא שמעתי”), היתה אפילו אשה (אין מה לעשות, אחווה גברית זו המילה לתאר את היחסים בין צ`או יון-פאט ומירה סורבינו ב”רוצחים בהמתנה”). רק דבר אחד עוד לא היה – ג`קי צ`אן.
אחרי עשרות סרטים בהונג קונג ובארה”ב OFF-HOLLYWOOD ג`קי צ`אן סוף-סוף מקבל את הצ`אנס ההוליוודי הגדול הראשון שלו. והוא סוף-סוף מדבר אנגלית. בלי דיבוב. ג`קי צ`אן, שהקדים את ואן-דאם ואת ג`ט לי, נכנס רק עכשיו להוליווד. מצד אחד – אחרית הימים. מצד שני – דווקא ההוליוודיות של הסרט פגמה ברמת הכוריאוגרפיה של סצינות הקונג-פו בגלל תקנות
הבטיחות האמריקניות היותר מחמירות מאלה שבהונג קונג.
מה שלא פחות חמור זה העדרו המוחלט של המרכיב מס` 1 בסרטי אקשן – מרדף מכוניות עם בשר. חוץ מכמה זינוקים בעלייה בתחילת הסרט – שום דבר. בהקשר של ג`קי צ`אן, אי-אפשר שלא להזכר במרדף דרך הכפר על הטרסות ב- POLICE STORY ולהתגעגע.
למרות כל האמור לעיל, RUSH HOUR היא קומדיית אקשן טובה. יש הומור, יש פעלולים ויש את
הסצינה, שתהפך לקלאסית, שבה ג`קי צ`אן נלחם תוך כדי תפיסת ואזות סיניות יקרות ערך, שנופלות מהסטנדים שלהן. השאלה היחידה היא: לא הגיע הזמן שטרנטינו או רודריגז יעשו סרט
ג`קי צ`אן, לפי חוקי הז`אנר, אבל עם הראש שלהם?
