המפתחות לבית

על הרכבת לברלין פוגש ג’אני לראשונה את בנו פאולו, חמש עשרה שנה לאחר שזה יצא לאוויר העולם. פאולו אינו ילד רגיל, הוא נולד עם מומים פיזיים ומנטאליים ובבית החולים, לשם מועדות פניו, הוא עתיד לעבור טיפול נוסף שאמור להקל על מצבו. לפגישה המחודשת עם האב יש תפקיד נוסף בהחלמת הבן, אך משקעי העבר אינם יכולים לדעוך ברגע, ונדרשת התערבות חיצונית כדי לפשר בין השניים… מסתבר שבמקום שבו יש ילד, יש לא רק אם, אלא גם אב, כך לפחות ע”פ סרטו החדש של אמיליו ג’אני. עם החומרים המלודרמטיים של העלילה הוא נוקט יד מאופקת, בעיקר בכל מה שנוגע למלאכת הצילום. אף אם לא כל מהלכי העלילה נדמים פשוטים, העומק הרגשי שנוצר כאן במערכת היחסים הסבוכה בין האב לבנו, ובעיקר בין האב לבין עצמו, משורטטת כהלכה ומצליחה לגעת ללב בכנות מפתיעה..