היימאט 2: פרקים 1-4
אין עוד אומה בעולם שידעה תהפוכות כה רבות, במהלך המאה העשרים, כמו האומה הגרמנית: מהקיסרות רחבת הידיים, על סף מלחמת העולם הראשונה, דרך הרפובליקה החבוטה והמושפלת, בין שתי המלחמות ועד לדיקטטורה האלימה של הנאציונל הסוציאליסטי, שהמיטה חורבן על העולם כולו. לאחר מכן, ממדינה שהרכינה ראשה בפני הקומוניזם מחד, ובפני המערב מאידך, הפכה גרמניה שוב לאומה הזוקפת ראשה בגאווה, כגדולה והחזקה במדינות אירופה.
אין ספק שהשפעתה של היסטוריה עשירה ודחוסה שכזו על בניו של כל עם, היא נחרצת. עם תיאוריה זו, יצא אדגר רייץ לביים את מה שהתעקש להגדיר כסרט הקולנוע שלו, היימאט, בתמיכתה הנדיבה של הטלוויזיה המערב-גרמנית. הפרוייקט הסמי-אוטוביוגרפי הזה גדל לממדים ענקיים – שש עשרה שעות של חומר ערוך – והפך בן-לילה לשם דבר בעולם כולו. לא בכדי.
את העלילה מובילה דמותה של מריה ויגאנד, המשמשת ציר מרכזי בקורותיה של משפחה אחת, לאורך הדורות. הסיפור נפתח בשובו הביתה של פאול סימון, ממחנה שבויים צרפתי, בסופה של מלחמת העולם הראשונה. מבין כל הנשים שהוקף בהן לאורך חייו, הוא נושא את מריה לאישה והיא יולדת לו שני בנים. צוק העתים וחלומות גדולים גורמים לו לעזוב את משפחתו במפתיע ולהגר לאמריקה, בזמן שבו מתחילה עלייתו של היטלר. מריה רואה את בניה נוטשים את הקן, וחולמת על העולם שלא תראה עוד. הכרוניקה המשפחתית הזו מסתיימת במותה ובטקס הלוויה שלה, המעמת בין שלושת הבנים.
למרות שהיימאט (=מולדת) היא מלה שעבור כל גרמני נושאת מטען רגשי רב ומתייחסת למושא כיסופים אידאי – בערך כמו “ציון” עבור יהודים רבים בתחילת המאה – התוצאה נטולת התרפקות נוסטלגית ואין בה שמץ של גלוריפיקציה גרמנית. אין כאן כוונה לנקות את המצפון הקולקטיבי, והסדרה גם נטולת ניסיונות להכות על חטא. בניגוד לדמעות התנין, שהציפו את הטלוויזיה הגרמנית לאחר המלחמה, ובניגוד לחד-ממדיות שבה הוצגו הגרמנים בסדרות ובסרטים חוץ-גרמניים (דוגמת שואה), רייץ משתדל דווקא לשמור על אובייקטיביות ולהימנע משיפוט ערכי. הוא אינו נמנע מלהציג, ללא כחל ושרק, את הגברים שהצטרפו בהתלהבות לשורות המפלגה הנאצית, אך אינו מאשים אותם ואינו מציגם כקורבנות. כנראה שבכפר הקטן הדברים לא יכולים היו להתנהל אחרת באותה תקופה, והחיים נמשכו כסדרם.
אדגר רייץ, במאי תיאטרון, דוקומנטריסט ואיש קולנוע ותיק ורב-פעלים, בן דורם של פאסבינדר, הרצוג, שלונדורף וונדרס, החתום כמותם על האוברהאוסן מניפסטו, אותו מנשר שהניח את היסודות ללידתו של הקולנוע הגרמני החדש – העיד על היימאט כעל “פרוייקט ספרותי”. בכך המשיך רצף של מסורות מקובלות בספרות הגרמנית ובנקודות ההשקה שלה עם אמנויות אחרות, החל מהאופרות של ריכרד ואגנר, דרך הסאגות של תומס מאן וכלה בעיבודו של פאסבינדר לרומן ברלין אלכסנדרפלאץ.
לעובדה שהסרט שלו חורג בהרבה מהאורך המקובל בסרטי קולנוע, אין משמעות רבה בעיניו. אדרבא, בכך שאף, לדבריו, להפוך את חווית הצפייה לבעלת נוכחות רבה יותר בחיי הצופה. את הסרט חילק רייץ לאחד-עשר פרקים, הניתנים לראשונה לצפייה בווידאו, בתשע קלטות.
הרבה מעבר לאיכויותיו הקולנועיות, שהפכו את היימאט לאחד ההישגים הגדולים של הקולנוע הגרמני ולנקודת ציון בתולדות הקולנוע בכלל, מאפשר לנו הסרט להציץ הצצה נדירה ומרתקת מבעד למיקרוסקופ ההיסטוריה, אל עולם שאיננו עוד – ויש לקוות שגם לא יהיה – אשר קיומו שינה את פני העולם לנצח.
