AC/DC – Back In Black
אין כמעט מקרים בעולם הרוק שלהקה מצליחה וותיקה מחליפה את הסולן האהוב ומגיעה להצלחה יותר גדולה עם הסולן החדש, המקרה של AC/DC הוא מקרה חריג מאד ומגיע לשיא הביטוי שלו באלבום הזה, אחד מאלבומי הרוק המצליחים והאהובים אי פעם.
הלהקה האוסטרלית כבר היתה שם דבר בעולם הרוק עם אלבומים מצליחים כמו Let There Be Rock ו Highway To Hell שמכרו מיליוני עותקים והסולן בון סקוט שיחק נפלא את הילד הרע והממזר או אולי לא שיחק מעולם ופשוט היה ממזר טבעי, עבריין בשקל וחצי חיוך מהסוג של פעם, עם כריזמה מטורפת על הבמה שכבר בתקופת High Voltage התפרצה החוצה וכבשה את עולם הרוק.
העלייה של AC/DC היתה עקבית והדרגתית והגיעה לשיא ב Highway To Hell הנפלא.
הרגלי השתייה של בון סקוט הם שהביאו את הסוף המר, ב 19/2/1980 התעלף סקוט במכונית של חברו לאחר שתיית אלכוהול מופרזת, הוא נפטר יום לאחר מכן וסיבת המוות נקבעה כהרעלת אלכוהול.
משפחתו של סקוט לחצה על חברי הלהקה להמשיך ולפעול ולמצוא סולן אחר ולאחר זמן קצר ההחלטה נפלה על בראיין ג`ונסון מלהקת Geordie, על בראיין שמע גיטריסט הלהקה לראשונה מבון עצמו.
“אני זוכר שהפעם הראשונה ששמעתי על בריאן הייתה מבון, הוא ציין שבזמן שהוא היה בסיבוב הופעות של הלהקה בבריטניה הוא ציין שבריאן היה בלהקה בשם Geordie ובון אמר ‘בריאן ג’ונסון, הוא זמר רוקנרול מעולה, בסגנון ליטל ריצ’רד, ריצ’רד היה אלילו הגדול ביותר של בון ואני מניח שבפעם הראשונה שהוא ראה אותו הוא חשב שהבחור הזה יודע על מה מדובר כשזה מגיע לרוקנרול, וכשהחלטנו להמשיך בריאן היה השם הראשון שעלה לי ולמלקולם בראש, ובדקנו איך אפשר להשיג אותו” כך אגנוס יאנג.
מכירות התקליטים של Back In Black הראו ומראות עד היום שמדובר במקרה חריג בתעשיית המוזיקה, לא רק שהאלבום הפך לאלבום המצליח ביותר של AC/DC אי פעם, הוא הפך לאלבום השני הנמכר ביותר בכל הזמנים בכל סגנונות המוזיקה עם מכירות של 50 מיליון עותקים בכל העולם, יותר מכל אלבום של U2 או ספרינגסטין או לד זפלין, מעליו רק Thriller של מייקל ג`קסון, הפסקה הזו אומרת למעשה הכל: חוץ מהאלבום המדובר של מייקל ג`קסון Back In Black הוא האלבום המצליח והנמכר ביותר בעולם אי פעם בכל סגנונות המוזיקה, נתון שחשוב לדעת ולעכל.
אי אפשר לדבר על האלבום הזה בלי לדבר על המפיק מאט לאנג, עמו הלהקה החלה לעבוד כבר ב Highway To Hell, לאנג עשה באלבום עבודה מרהיבה ושדרג לא מעט אלמנטים בלהקה, הטקסטים הפכו לפחות ממזריים ונעו לכיוון הרוק ששלט בארה”ב, ההפקה עצמה הביאה סאונד אולפן מעוגל וגדול יותר ללהקה, לאנג הצליח לשמר את הצבע של ההרכב אך להעלות אותו לשלב הבא, במהלך העשור לאחר מכן תפס לאנג את מקומו כמפיק רוק מהגדולים בעולם כשעל שמו אלבומים כמו Hysteria של Def Leppard עם מכירות של 20 מיליון עותקים, Foreigner הרביעי (עם מכירות דומות), The Cars, בראיין אדמס ועוד רבים.
זוכרים את הפרסומת לסודה Less Is More? זה הסיפור
לחשוב שהאלבום השני המצליח ביותר בתולדות המוזיקה אי פעם הוא אלבום של שירי רוק פשוטים עם ניחוח מטאל ומורכבות של 3 אקורדים זה סוג של Wake Up Call בהרבה מובנים, בהאזנה לאלבום כיום קשה להאמין איך הפך Back In Black לאלבום כזה, הוא ולא מדונה, הוא ולא אייבי רואד של הביטלס, הוא ולא “לד זפלין 4”, מדהים כשלעצמו, מה זה מלמד על החשיבות של רמת נגינה וידע טכני בעולם המוזיקה? מה זה מלמד על המשוואה של “פופ מוכר יותר”? מה זה מלמד את כל מי שטוען ש”זה לא יהיה אותו דבר עם סולן אחר”, על כל הטענות האלו Back In Black עונה בגדול, והוא עונה במילה אחת פשוטה: Attitude.
כי האלבום הזה ניצח לא עם שירים נעימים לאוזן, לא עם יכולת נגינה יוצאת דופן, לא עם וירטואוזיות, אפילו לא עם מראה חיצוני (אין כמו הלוק של נהג המונית שבראיין ג`ונסון מתחזק עד היום) אלא בזכות Attitude, וערמות ממנו.
Back In Black הוא לא האלבום הכי אהוב עלי של AC/DC (אבל כן בטופ 3) אבל הוא בלי ספק האלבום הכי חשוב שלהם, אלבום נהדר להתחיל אתו את ההכרות עם הלהקה ואלבום רוק שבעיני חובה להחזיק.