אל הבריכה הקהילתית הפופולרית בקאנטרי דוֹנִיקָה שבדרומה של תל אביב מגיעים בכפכפיהם מדי יום ביומו רוחצים ורוחצות, ערב רב של תושבים, והצפיפות רבה. דוֹנִיקָה הוא מקום שבאים אליו כדי להרגיש “כמו בבית”, לשכשך בכאן ובעכשיו. המים זורמים – במקלחות, במלתחות, בבריכה המקורָה ובזו הקרויה הבריכה החוּצנית. רבים מגיעים אליה גם מרחוק כי שמעו ש”העסק כאן מסובסד”.
כלור הוא רומן קולח וארסי מפיו של שחיין חובב, מיזנטרופ בודד בבריכה העירונית. בספרו השני בונה אסא אופק עולם מבדר וגרוטסקי, חושי וחושני, של קהילה שוקקת, כזו הנהנית למצוא את הדומה ולהרחיק מעליה את השונה. מבעד לגילויי בדידות, קנאה, תשוקה ותאווה, הולכת ומתפענחת לאיטה תעלומה, הקשורה גם באשמה ובבושה. בין ריאליזם בוטה ושנון, הנבנה על הבחנות דקות וכישורים לשוניים וירטואוזיים, לסוריאליזם הזייתי, מבעבעת שאלה: כיצד לצאת מאירוע עבר וכיצד לבקש סליחה. יתכן שמשהו קרה, “בשבת ההיא, של אחרית הצהריים”. אבל האם קרה? ואם קרה – האם מישהו ראה?
בעולם המים האורבני של דוֹנִיקָה, של “הזבנג והטראח”, השחייה מזמינה גמישות מחשבתית. בין מנויים קבועים למצילים זמניים, בין הסוואה לאזהרה, בין כושר לבטלה, המרחב הציבורי מצטופף ומצטמצם, והמרחב האישי דווקא הולך ומתרחב באורח פלא. הזעם הנצבר במסַפר של כלור הוא “הכי קרוב לִפרוץ מלחמה”, והוא מזמין קריאה סרקסטית ומהנה של האנושי וכל קסמו הרע, כמו גם התבוננות עמוקה כיצד אפשר לטמון את הראש לא רק בחול כי אם גם במים.
